אמונה 'פשוטה'
"וזרח השמש - ובא השמש". ככל שתקופת משפחת יעקב שוקעת לה לדמדומי העבר, תקופת עבדות ישראל במצרים מתחילה לעלות ולזרוח. אותה משפחה שהבידוד התרבותי שבה חיה אפשר לה להצמיח מורשת עצמאית מוגנת מהשפעות זרות, הולכת ומאמצת אל קרבה אט אט אורח חיים מצרי לחלוטין. עוד מעט ובני המשפחה ישועבדו, יהפכו לעבדים ויאבדו את זהותם. מתוך תחושת האפילה המתרגשת ובאה, הפורענות שטומן העתיד בכנפיו – יעקב מחליט לברך את בניו. ברגעיו האחרונים, יעקב אורג את העבר, העתיד וההווה יחד, ומעניק לבניו ולבני בניו, באמצעות הברכה, את היכולת לתת לאירועים משמעות ותקווה.
מהם הכלים שמעניקה היכולת הזו לנו, אלפי שנים מאוחר יותר? אפשר למצוא כיוון לתשובה בדבריו של ר' שמחה בונים על הפסוק: "ויברכם ביום ההוא..." (בראשית מ"ח, כ'). ראשית, מדוע חשוב לתורה לספר לנו שיעקב בירך "ביום ההוא" דווקא? האין כאן ביטוי מיותר בפסוק? שנית, המושג "ההוא" הוא מושג מעומעם ומעורפל, מושג שאין לו שייכות ל"כאן ועכשיו". מדוע זהו הביטוי שבו בחרה התורה לתאר את אותו היום? תשובתו של ר' שמחה בונים היא ש"ביום ההוא" איננו מצביע על מסגרת זמן מדויקת משום שתפקידו איננו לציין זמן, אלא להעיד על הלך מחשבתו הרגשי-רוחני של יעקב באותה שעה: "ביום" מסמל את הבהירות שמביא אתו היום, האור, השמש; ואילו "ההוא" מציין את חוסר הבהירות, העמעום, הערפל, הבלבול. כך, ברכת יעקב באותו יום נאמרה מתוך יכולתו הייחודית של יעקב להציב את עצמו במצב של בהירות וחוסר בהירות גם יחד, והחוויה המכילה את שני ההפכים הללו באופן סימולטני ובאותו הרגע, מקבלת ביטוי במושג "ביום ההוא". כך מבקש יעקב להזמין את בני ישראל להכיר את חווית שני ההפכים של "ביום ההוא", הן בזמנים הקשים הבאים עליהם עוד מעט, הן בפורענויות המתרגשות ובאות על עם ישראל בכל דור ודור, ולא פחות חשוב – בחיי האמונה היום יומיים של כל אדם מישראל.
במובן זה, הבנה פשוטה של חווית "ביום ההוא" יכולה להיות כך: גם כאשר עבודת ה' של האדם מביאה אותו לחוויות של בהירות גדולה והארות של תחושת התגלות, עליו להבין כי החוויה הזאת, עד כמה שהיא מפעימה, אין בה כדי לרמז על המדרגה שהוא הגיע אליה. אל לו להגיע למסקנה כי הוא התקרב אפילו במקצת, להבין משהו לגבי האלוקים, שכן מי יכול להבין ולו במקצת את המסתורין הנצחיים של הקיום ושל האלוקים הבלתי מושג? במובן זה, השיעור שמלמד אותנו ר' שמחה בונים מ"ביום ההוא" הוא נפלא בכך שהוא טומן בחובו הן את ה"ביום" - ההכרה המציאותית בכך שחוויות של התגלות הן ריאליות ויכולות להיות זמינות לכל אדם, שכן אמונה המתעקשת לחפש בהירות היא ילדותית והן את "ההוא" – את נורות האזהרה המצביעות על הערפול, על חוסר הבהירות שקיים מבעד לתחושת הבהירות, ומגינות מפני הגאוותנות וקלות הדעת. ישנה אמרה דומה הידועה בשם הרבי מקוצק, האומרת כי אדם צריך שיהיו בכיסו שתי פיסות נייר. על האחת כתוב "בשבילי נברא העולם", ועל השנייה – "אנכי עפר ואפר".
אך יש לי תחושה שעל מיטתו, ברגעיו האחרונים, יעקב מעוניין להדגיש משהו גדול יותר מאשר את הצורך בצניעות וענווה בחיים. ר' שמחה בונים עומד על נקודה עמוקה הנוגעת בעצם הקשר שלנו עם אלוקים, ובבסיס האופן שבו אנו מתייחסים לעצמינו אל מול הקב"ה. נגדיר זאת כך: התרבות שבה אנו חיים מקדשת את הצורך בבהירות. האינטלגנציה שלנו נמדדת ביכולת להבין, לסדר ולהתאים את העולם, ואילו סתירות וניגודים נחשבים למכשול, לבעייה שיש לפתרה. האמונה הרווחת היא שלמעשה כל סתירה היא רק חוסר באינפורמציה מספקת, וברגע שזו תסופק, תתיישב הסתירה כראוי וסדר יבוא בכאוס. הרשו לי להפוך את הקערה על פיה: מה היה קורה לו היינו משתמשים בכאוס הזה, בשאלות שעולות מתוכו ובמתח שהוא יוצר בחיים הרוחניים שלנו, לא כמכשול אלא כמנוע? האם עלה על דעתנו לראות בסתירות ובכאוס דווקא קרקע פוריה למציאת משמעות? צודק רילקה כשהוא כותב: "חייה את השאלות עכשיו. אולי לאחר מכן, בהדרגה, בלי שתשים לב לכך, תחייה לתוך התשובה".
אנחנו נוטים לחשוב שאנו מאמינים למרות התהיות, הספקות והבלבולים שלנו. אבל ההיפך הוא הנכון: פרדוקסים וסתירות בעולם האמונה אינם נובעים מריחוק מאלוקים; הם הסימן המובהק ביותר לאדם דתי בוגר, המעוניין לתת חלק לקב"ה בחייו. למעשה, כניסת הספקות לחייו של המאמין מסמנת את תחילתה של האמונה, את העובדה שהיא מעניינת אותו מספיק, עד שהיא מביאה אותו לשאול כיצד היא באה לידי ביטוי בעולם. מי שאיננו שואל, סימן שמעולם לא ניסה לתרגם את רעיון האמונה המופשט לחייו שלו. המאמין לוקח את הבלבול והתהייה, את הסתירות והתהיות והקשיים, את הקושי להתפלל ואת התפילה המזוייפת, ומביא את כל אלה כקרבן לפני ה'. כאומר – עם כל מה שיש לי, אני עומד מול הקב"ה.
אני מעוניין להציע כי לפי ר' שמחה בונים מפשיסחא, זה בדיוק מה שהנחיל יעקב לדורות הבאים אחריו בנשימת אפו האחרונה: היכולת לחיות בה בעת בבהירות ("ביום"), ובספק ("ההוא"). התעלומה הגדולה הקרוייה 'אמונה' ניצבת על שני היסודות הללו כאחד.
Comments