יוסף: המנהיג המקיאבלי?
ברשותכם, אפתח בוידוי: מעולם לא אהבתי את יוסף. הוא פשוט מעצבן מידי. כנער צעיר הוא מרוכז בעצמו כל כך, עד כי הוא אפילו לא שואל את עצמו כיצד עשויים אחיו להגיב לסיפורי החלומות שלו. וזה עוד כלום לעומת אישיותו כאדם בוגר; אישיות מלאה ציניות ומניפולטיביות, כמעט מקיאבלית. אבל עדיין יש פרט אחד קטן שתפס אותי באישיותו של יוסף, ולא הניח לי לחרוץ את משפטי עליו: הוא תמיד בוכה. אמת, יש שיגידו שבכל פעם שהוא בוכה מדובר בדמעות תנין, אבל אני לא יכול שלא לתהות: אולי יוסף באמת איננו קר ומחושב כפי שנראה לנו מבחוץ?
יוסף הנער הוא, כאמור, מרוכז בעצמו (ומי מאיתנו לא היה מרוכז בעצמו בגיל הזה...) וחסר טקט כל כך, עד כי הוא איננו מבין את ההשלכות של התנהגותו והתנהלותו על הסביבה. הוא מביא את עצמו למצב שאחיו שונאים אותו, או למצב שאשת פוטיפר נמשכת אליו, ובשני המקרים הוא לא חש בסכנה עד שכבר היה זה מאוחר מידי. מדובר במקרים שבהם אולי אי אפשר להטיל בו את האשם על מה שאירע לפחות לא באופן מוחלט; אך אולי זה בדיוק העניין: ככל שהוא יותר מרוכז בעצמו, יותר הוא עיוור למה שמתרחש סביבו ולאינטראקציה בינו ובין העולם. את נקודת המפנה שלו אפשר לזהות בפגישתו של יוסף עם שר האופים ושר המשקים בבית הסוהר. שם הוא זוכה לגדולה באופן מיידי, בדיוק כפי שהיה בביתו וכפי שהיה בביתו של פוטיפר. אך בניגוד לשני המקרים האחרים, בבית הסוהר הוא מפנה את תשומת ליבו לאחרים, לסובבים אותו. יוסף מבחין ששר האופים ושר האופים "זועפים", והוא בוחר לשכך את הכאב שלהם. במילים אחרות, הוא מפגין אמפתיה.
בשלב הבא של סיפור יוסף, הוא מצליח להרשים את פרעה, לא רק משום שהוא פירש נכון את חלומותיו, אלא משום שהוא מציע פיתרון בדמות תכנית פעולה אופרטיבית. אם בעבר "יכולותיו" המיסטיות של יוסף היו מקור של גאווה וביטוי לעליונותו, מעתה הוא רואה אותן ככלי עבודה ייחודיים המחייבים אותו לקחת אחריות ולהציב פיתרונות קונסטרוקטיביים שיחוללו שינוי אמיתי. גדולתו של מנהיג נעוצה דווקא ביכולתו לדאוג לאחרים, ולא בכח, בחוזקה ובעוצמה המתלווים לה, ואת הגדולה הזו מגולם יוסף במנהיגותו. יוסף עובר תהליך משמעותי: האנוכיות שלו פינתה את מקומה לאמפטיה, והאמפטיה – לנטילת אחריות ומנהיגות.
בעוד יוסף משתנה ומתפתח, האחים נותרו באותו מקום. אצל בני משפחת יעקב נראה שהיתה פרדיגמה בסיסית כי מנהיג האחים יהיה בעל הכח והשליטה הגדולים ביותר. זו הסיבה שבעטיה ראו האחים ביוסף איום, מתוך הלך רוח זה שנאו האחים את יוסף, מתוך הלך רוח זה הם מכרו אותו. ובעוד מאורע זה רודף ומייסר אותם מבפנים, נשארו האחים לכודים בפרדיגמה הזו בעשרים ואחת השנים שעברו. באופן טראגי, בשעת התגלותו של יוסף על אף שהוא מדגיש בפניהם, תוך שהוא בוכה בקול ומדבר מדם ליבו, את אמונתו שתפקידו היחיד בסיפור הוא לדאוג להם, ושהקב"ה הוא ששלח אותו למצרים על מנת להכין את בואם, אין בכוחם של האחים להפנים את המסר הזה. אין הם מסוגלים להבין מנהיגות שמדגישה את האחר על פני השלטון, ואת האחריות לטובת הכח. גם לאחר מכן, בעודם חוששים ומפחדים מנקמתו של יוסף ביום שאחר מות יעקב, הם משקרים לו ומתארים שיחה שלא התקיימה בין יעקב ובינם, בה הוא מעביר תחינה ליוסף באמצעותם שימחל להם על מעשיהם. השקר המפותל הזה חושף בפנינו את העובדה שעדיין פרדיגמת מנהיגות הכח שולטת בהם, ואיננה מניחה להם לשמוע את מה שיוסף אומר בכנות ובדמע: שהוא אוהב אותם ומעוניין לדאוג להם.
יוסף עובר תהליך של טרנספורמציה: הילד המחונן והיהיר הפך להיות מנהיג דגול המגלם במנהיגותו ערכים של אחריות ושליחות ציבורית. את האגו המפותח של ילדותו הוא ממיר בשיוך הצלחותיו לאלוקים, ואת התפארותו בכשרונותיו המולדים הוא ממיר בהפנמת האחריות שבאה איתם. תנאי הסף לטרנספורמציה הזו היה הבנת ההשלכות של מעשיו על הסובבים אותו. לא היוקרה, הרושם או המעמד שבאים עם התפקיד שאנו ממלאים בעולם הזה הם שהופכים אותנו למי שאנחנו, אלא היכולת שלנו להשתמש בעמדת הייתרון שמעניק לנו התפקיד הזה על מנת לראות את האחר, לגלות כלפיו אמפטיה, ולהפנים את האחריות שיש לנו לרווחתו ולצרכיו.
