להרוג את הזמן - דרשה לפרשת בא
-------
בשבוע שעבר, תוך שאני צופה בסרטון אחר סרטון ביוטיוב עד השעות הקטנות של הלילה, כמה תובנות הכו בי בבת אחת: הראשונה, שיום העבודה העמוס לעייפה שלי מתחיל בעוד שעות ספורות, והוא הולך להיות מאתגר למדי. השניה, העמוקה יותר, היא ש'עבדות' לא חייבת להיראות כמו שאנחנו מדמיינים, עם שוטים ואזיקים ועבודות כפייה. עבדות כבר איננה קיימת בעולם המערבי שלנו, אך עדיין, תוך כדי חוויית הבינג' שלי ביוטיוב התחלתי לתהות ברצינות האם העולם שלנו פשוט החליף אדון: פעם היו אלה מעבידים אנושיים; היום אנו עבדים לזמן עצמו.
אחרי הכל, המצווה הראשונה שמקבלים בני ישראל מתייחסת לזמן. הקב"ה מכריז בפני משה כי "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אם כי בפשט מדובר על פתיחה לציווי על הקרבת קרבן הפסח, חז"ל לקחו את ממד הזמן בגילוי הדעת הזה צעד אחד נוסף וראו בו, לא הקדמה אלא מצווה נפרדת לגמרי – המצווה על ראש חודש. מצווה זו, על פי פרשנותם של חז"ל, מורה כי עלינו מוטלת האחריות לקבוע האם כל חודש יימשך 29 ימים או 30 יום [טכנית, כל סבב של הירח נמשך 29 וחצי ימים. כיוון שהימים נקבעים על פי השמש, נוצר פער שיש למלאו באופן מלאכותי, ולהחליט מתי לקבוע את ראש החודש]. פרשנות זו של חז"ל יצרה פרוצדורה מפורטת למדי: הציבור היה צריך לזהות את מולד הירח בשמים, לכתת את רגליהם לירושלים, למסור את עדותם, ורק לאחר שזו אומתה – היה בית הדין רשאי להכריז על מולד הירח ולקבוע את ראש חודש. לגמישותו של לוח השנה העברי היו השלכות רציניות הקשורות לזמן שבו צוינו המועדים בישראל: גם אם התאריכים שלהם היו קבועים תמיד, הזמן שבו חלו התאריכים הללו היה נתון לשיקול דעת. התלמוד משווה בין שבת והמועדים ממחיש את תפקידו של האדם בקביעת המועדים: בעוד שבת היא קבועה ונצחית כחלק בלתי נפרד ממערך הבריאה שאיננו משתנה, קדושתם של המועדים נובעת דווקא מכך שהם תלויים בעצם מהותם בפעולה אנושית המקיימת אותם.
המדרש מעניק לדינמיקה הזו פרשנות רדיקלית אף יותר. הוא מתאר סיטואציה שבה עומדים המלאכים בפני הקב"ה ושואלים מתי הוא ישב למשפט וידון את העולם, או במילים אחרות – מתי יחול ראש השנה? תשובתו של הקב"ה היא שראש השנה חל רק כאשר בני ישראל יחליטו על כך, בכפוף להחלטת בית הדין להכריז על קידוש החודש. לומר שיש לנו חלק ביצירת האווירה הקדושה של החגים זה דבר אחד; לקבוע שבלעדינו ראש השנה לא יחול כלל ושהקב"ה זקוק כביכול לאישור שלנו על מנת לשבת בדין, זה דבר אחר לחלוטין.
בתלמוד הירושלמי, רבנים שונים מציעים משלים שונים הממחישים את האחריות שמטיל הקב"ה על בני ישראל בקביעת לוח השנה. התנא הראשון ממשיל זאת למלך שנותן לבנו את טבעת החותם שלו, ובכך מציע כי היכולת לקבוע יחידת זמן שיש בה משמעות היא הארכיטיפ לפעולה אלוקית. אך המשל האחרון הוא המסקרן ביותר: המשל מתאר רופא שנותן את תיק הרופא שלו למתלמד הצעיר שלו. אולי במובן מסויים היכולת לייצר ולהגדיר יחידות ותקופות שיש להן משמעות בתוך הרצף הארוך, המונוטוני, והאחיד של הזמן – יכולה למעשה להביא רפואה ותיקון לעולם.
אנחנו רגילים להשתמש בחופשיות במושג "להרוג את הזמן", ובכך משקפים את הדחף שקיים אצלינו (וכמובן, נועד לכישלון) לשלוט בו, בעוד שלמעשה הזמן, כמובן, הוא שבסופו של דבר הורג אותנו. הרעיון של ראש חודש מזמין אותנו להביט אל מעבר לדיכוטומיה ההרסנית הזאת. הזמן שלנו איננו מצרך שאנחנו יכולים להשתמש בו או לקחת בעלות עליו. הוא ביטוי לשותפות שבין האנושי והאלוקי, פלטפורמה שעליה ניתנה לנו האפשרות להביע משמעות וקדושה. אם בעבר עבד היה מי שמצווה לנצל את הזמן שלנו בהתאם לצרכי האדון, היום העבדות המודרנית נראית הרבה יותר כמו צפיית בינג', שבה יכולתו של האדם עצמו להחליט מה לעשות עם הזמן שלו נפגעת אנושות. ראש חודש, המצווה הראשונה שניתנה אי פעם לבני ישראל, מעניקה לנו את האחריות, כמו גם את היכולת, לייצר זמן בעל משמעות. אמת: בעולם שלנו, המתמחה בחיזוי של תבניות ההתנהגות שלנו, והשפעה, גם גלויה וגם נסתרת, על האופן שבו אנחנו מנצלים את הזמן שלנו, זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית. ועדיין, עמידה במשימה תהיה עודה של כבוד עבורנו לחירות אמיתית.
