בניגוד לעמים אחרים המתהדרים בייחוסם ובסיפורי הגבורה שבעברם הרחוק, התורה מזכירה לנו חזור והזכר מנין צמחנו אנו, העם נבחר. בניגוד ליוונים, הרומאים ועמים רבים אחרים, אנחנו התחלנו כעם של עבדים, ואל החוויה הטראומטית והמעצבת הזאת מתנקזות כל זהותנו והווייתנו. רק בחסדי ה' נגאלנו – וזאת לא בזכות עצמינו אלא לשם מטרה – להיות עם סגולה ואור לגוים.
הציווי "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" הוא מעין תמה שחוזרת ונשנית בתורה כולה. הרמב"ן על אתר תוהה האם העובדה שהיינו גרים בארץ כלשהי לזמן מסוים מחייבת אותנו עד כדי כך ולנצח נצחים? והוא עונה תשובה מאלפת: "... כלומר: ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר ריחם עליכם...". ספר החינוך (מצוה תכ"ט) מוסיף על הפסוק "כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": "הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר... יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן". לפי פירושי הרמב"ן והחינוך, העובדה שנוצרנו מתוך עם של עבדים איננה מקרית או חוויה חד פעמית אלא היא חלק אינטגרלי מזהותנו כאן ועכשיו – והיא חייבת להשפיע על תודעתנו ועל מעשינו עד עצם היום הזה.
אנו מצווים לשמור על גר תושב ולטפל בצרכיו. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות (מצוה ט"ז): "שנצטווינו להחיות גר תושב, להציל לו מרעתו, שאם היה טובע בנהר, או נפל עליו הגל, שבכל כחנו נטרח בהצלתו, ואם היה חולה נתעסק ברפואתו". מאידך, גם הבעיה הדמוגרפית איננה דבר של מה בכך. על הפסוק "עמך ישב בקרבך" אומר האברבנאל "שאין ראוי שיהיה לעבדים עיר בעצמם פן ירבו וימרדו שמה, אבל ישבו בקרב ישראל".[1]
האם תמיכה במחאה וסיוע לה הינה 'המרדה' או חובה הומניטרית? מן האמור לעיל עולה שללא שום קשר לעמדה שאותה ניקח בפועל - אין להתעלם מ'צעקת הדל' שמשמיעה המחאה. אדרבה, על המחאה לעודד את כולנו להתחיל להתייחס לדילמה הדתית-מוסרית העומדת על פתחנו. אין זו בעיה ייחודית של תושבי דרום תל אביב או של המשטרה. זוהי התמודדות של החברה כולה, ועל כן אל לנו לאפשר להם לשאת את העול עבורנו. אין אנו רשאים, כציבור דתי, לברוח מההתמודדות הזאת, ועלינו חלה החובה פי כמה וכמה לא להשתיק את המחאה באשר היא שם, אלא לעמוד נכוחה אל מול המציאות המורכבת ולהתמודד עם השאלות הקשות.
הרב חננאל רוזן הוא הרב והמנהל של מרכז יקר תל-אביב
[1] בעניין ישובו של גר תושב בארץ ישראל: עיין, משפט כהן, סימן ס"ג, עמוד שס"ה
