אז מה נעשה בליל שבועות? רובינו נלך לשמוע הרצאות מעניינות ומגוונות עד לשעות הקטנה של הלילה בניסיון נואש להישאר ערים ולמצות את תיקון ליל השבועות באמצעות מספר רב מידי של כוסות קפה ועוגות גבינה. שטראוס ותנובה בהחלט שיפרו את המיתוג של חג השבועות עם עוגות וגבינות, אבל מה עניינה האמיתי של חג שבועות? מהי העבודה הנפשית הנדרשת מאתנו בליל שבועות?
במבט ראשון, הנמען העיקרי והבלעדי של מתן תורה הוא בני ישראל ונתינת התורה הינו אירוע חד פעמי. על פי השקפה זו, מתן התורה הוא האירוע המכונן שלקראתו הוציא הקב"ה אותנו ממצרים. עמדה זו מעוגנת היטב בחז"ל, אך יש לא מעט מקורות שמייצגים תמונה יותר דינמית – שיכולים להאיר על משמעותה של תיקון ליל השבועות.
המדרש מכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל – מס' דבחדש יתרו) מסביר שהתורה ניתנה במדבר "במקום דימוס, פרהסייא, במקום הפקר" כדי ש"כל הרוצה לקבל - יבא ויקבל". אם היינו מקבלים את התורה בארץ ישראל היינו אומרים "לאומות העולם אין להם חלק בה". לאור המכילתא עולות שתי נקודות מרתקות: ראשית, שביסודו, קבלת התורה הינו אירוע אוניברסלי - התורה אינה שייכת רק לעם ישראל ואיננה מתבארת יותר באמצעות קריאה יהודית פנימית דווקא. אדרבה, כל מי שרוצה לפנות את עצמו/ה, להגיע למדבר, ולקבל את התורה – יכול/ה. ערכיה שייכים לכלל העולם בהיותה תורת חיים ומצוות התורה הן שוות לכל נפש.
שנית, מעמד נתינת התורה היא אמנם אירוע חד פעמי השווה לכל נפש (על כן אומרים בתפילה "זמן מתן תורתינו") אך הבנתה תלויה ביוזמה שלנו, ברצון שלנו לבוא ולקחת אותה - הוי אומר קבלת התורה היא חוויה אישית-פנימית המותנית בעבודתו של האדם, ברצון שלו להיות כלי קיבול להפנמת התורה.
[ועיין בספרי דברים, פיסקא שמג, המספר שהקב"ה הציע את התורה לכל אומה ואומה לפני מתן תורה. דבר המלמד התורה שייכת בפוטנציאל לכל אומה במידה והייתה נענית לפנייה הא-לוהית.]
מערכת הגומלין של שיח אישי פנימי לעומת שיח אוניברסלי באה לידי ביטוי בתורה נפלאה של בעל השפת אמת (ר' יהודה ליב אלטר, האדמו"ר מגור) על הפסוק "וכל העם רואים את הקולות" (שמות. כ, י"ד). השפת אמת מסביר "שראו בנ"י כל אחד את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד". כלומר, מתן תורה לא נחוותה באופן זהה אצל כולם יחד, אלא כל אחד ואחד חוה את מתן התורה ואת השייכות שלו/ה לתורה לפי דרגת תפיסתו/ה – לפי "שורש חיותו." ולצד החוויה הכל-כך אינטימית ואינדיבידואלית הזאת הם גם ראו "עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד" – כלומר הבינו שהתורה מורכבת מכלל הנשמות השונות. הווי אומר שמתן תורה היה בד ובד חוויה פרסונלית-רוחנית שאין כדוגמתה שחשף לכל אחד את פנימיותו ושורש חיותו וגם היווה מאורע משותף שהחדיר את התודעה שאי אפשר להשיג את הא-להות בוואקום, ללא ההבנה שגם לחברנו יש "חלק נשמת ה' ממעל", אלא כולנו שותפים שונים יחד במתן תורה.
ייחודו של עם ישראל נעוץ ביכולת התגובה שלו אל מול הפנייה הא-להית. סיפור מתן תורה הוא סיפור של התאהבות. אהבה, שרק אחריה מתעוררות שאלות (שאין חשובות מהן) כמו איך זה יעבוד, ובמה אצטרך להשתנות בגלל מערכת היחסים החדשה. הרגע של מתן תורה הוא המוכנות להיפתח ולהיחשף אל מול הפנייה הא-להית. זהו שיח מיוחד בין מאוהבים, שיח שהוא בו זמנית שיח אינטימי וסגור, שאדם העומד מבחוץ אינו יכול להעלותו על דעת, וגם שפה השווה לכל נפש – לכל נפש המחפש "קרבת א-להים לי טוב" (תהילים. ע"ג, כ"ח). אין צורך במתווכים!
