צרו קשר >>>

03-5463555
yakar.telaviv@gmail.com
יקר בפייסבוק

אפשר לתרום לנו באשראי או פייפאל, או בהעברה בנקאית 

לחשבון מספר 235434,

בנק הפועלים, סניף 574

על שם 'המרכז הדתי עטרת צבי' 

"יקר תל אביב" הוא בית לקהילה ומרכז תרבות.
ב'יקר' מתחברים יהודים מרקעים שונים ללימוד מעמיק, לתפילה אינטימית ולמעורבות חברתית.

בבית 'יקר' מתקיימת מסגרת של שיעורים והרצאות, סדנאות מעשירות, מופעים ואירועי תרבות.

 
אנו מבקשים יהדות אותנטית ומסבירת פנים, שבה האדם יכול לדרוש את הא-לוהי בדרך אינדיווידואלית ולא לפי תשובות סטנדרטיות. יהדות שהיא רלוונטית למציאות ימינו והולכת יד ביד עם העושר האומנותי והתרבותי שמציעה העיר תל אביב.

חיפוש

מי אחראי לחורבן?

מי אחראי לחורבן?

ההיסטוריה של החורבן לא עומדת בספק. אין חולק על כך שבית המקדש נחרב על ידי הרומאים כחלק ממדיניות הכנעת העמים שנכבשו והאשמה לחורבן מוטלת עליהם. אולם, למרבה הפלא, זה לא התמונה שעולה מהאגדתות של חז"ל על החורבן.

הסיפור הראשון והמפורסם ביותר של חז"ל, מתוך לקט של אגדתות על החורבן במסכות גיטין, הוא הסיפור הקומי-טרגי של קמצא ובר-קמצא. כותרות הסיפור בקיצור נמצץ: יהודי אחד בשם בר-קמצא נעלב כל כך מחברו ומהרבנים מסביבו עד שהוא מבקש להתנקם בחיברו, ברבנים וכל עמו. הוא הולך לרומאים ומשכנע אותם שהיהודים בגדו בהם ואינם מקבלים את מרותם. הסיפור ממשיך שעל מנת לאמת את דבריו הרומאים שולחים עם בר-קמצא קרבן שמיועד להקרבה בבית המקדש. בדרך לבית המקדש בר-קמצא פוסל את הבהמה וכתוצאה מכך הבהמה לא הוקרבה. הרומאים הסיקו מכך שיהודים אינם מקבלים את מרותם דבר שגרם להם להחריב את הבית. הגמרא מעירה שחכמים התלבטו האם להקריב את הקרבן הפסול כדי לרצות את הרומאים או להרוג את השליח, ותלמיד חכם בשם ר' זכריה בן אבקולס מנע מהם להכריע בנידון. הגמרא מסיקה ש:"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו.)

הקורא מרגיש שהסיפור אינו כבול לאמת היסטורית שהרי התנהגותו של בר-קמצא נראית מוגזמת מידי, מבחן הנאמנות של הרומאים אינו אמין, והטלת האשמה על אדם אחד שגרם לחורבן שלם אינו הגיוני. אלא שיש כאן "אמת" מסוג אחר. ה"רצינות" של האגדתה שחז"ל מספרים לא נבחנת דרך העיניים של אמת היסטורית אלא דרך הפריזמה של "אמת" מוסרית. ייתכן מאוד שהסיפור שחז"ל מספרים לא קרה בפועל בכלל – וכנראה שיש סיבה חזקה מאוד למה חז"ל בכל זאת מספרים אותו.

הדבר הבולט ביותר שעולה מסיפור של קמצא ובר-קמצא הוא שניתן היה להימנע מהחורבן. לא רק שהרומאים לא היו מעוניינים בלהחריב את הבית אלא שגם כאשר הם כבר נכנסו לתמונה ניתן היה לסכל את התכנית כמעט בכל הזדמנות אפשרית. ככל שהסיפור של קמצא ובר-קמצא מתקדם הקורא נחשף לחוסר המשמעות שבחורבן ובעיקר לעובדה שכל אחד ואחד היה יכול למנוע אותו – ומכאן למסקנה המרכזית של חז"ל – שכל אחד ואחד מאתנו אחראי לחורבן. לפי הסיפור, החורבן לא היה מתרחש אילולי לא היו מתבלבלים בין קמצא ובר-קמצא, ובר-קמצא לא היה נעלב באופן מוגזם כ"כ. החורבן לא היה מתרחש לו היה רק אחד הרבנים לא היה מפחד לעמוד על כבודו של בר-קמצא בסעודה ועוד... כל אדם ואדם בסיפור היה בו כדי למנוע את החורבן השלם.

תמונה זו עולה לא רק מהסיפור של קמצא ובר-קמצא. התמה שבו אנו עצמנו אחראים לחורבן ממשיכה לאורך שאר אגדתות החורבן במסכת גיטין. בהקדמה לסיפור הידוע של רבי יוחנן בן זכאי שמצליח לצאת מירושלים הבצורה בארון מתים על מנת להיפגש עם אספסיאנוס, התלמוד מספר שבאותו זמן היה בירושלים מחסנים של חיטים, שעורים, יין ועצים שהיו מספיקים ל- 21 שנות מצור (נדבת עשירי ירושלים), אלא שהיהודים הבריונים בירושלים שרפו את המחסנים על מנת לאלץ את העם להילחם ברומאים. כלומר, לולי הרצון של מעטים בתוכנו "לצאת גיבורים" הבית עדיין היה עומד.

בצורה דומה מתואר חורבן טור-מלכא וחורבן ביתר שמתרחשות בגלל פרובוקציה מיותרת של תושבי המקום שהרגו חיילים מקומיים מכיוון שהם השתמשו ללא יודעין, במשהו שנחשב סימבול מקודש לתושבי המקום. במקרה של טור-מלכא זה תרנגולים ובמקרה של ביתר זה עץ ארז. חוסר ההכרחיות של החורבן בולט במיוחד בסיפור של תושבי טור-מלכא – כאשר הקיסר מפחד להיות מובס על ידי בר-דרומא, לוחם יהודי בטור-מלכא, הקיסר מחליט במהלך הקרב לא לכבוש את טור-מלכא. היהודים חוגגים את פרישת הקיסר מהקרב בצורה מוגזמת כ"כ שהם הדליקו נורות שנראו למרחק מיל, והקיסר מושפל מהחגיגות על כניעתו שמחליט לחזור ולהחריב את טור-מלכא. קרי, ללא ההתנהגות המופרזת, הן בתגובה הראשונית כאשר החיילים הרומאים השתמשו במה שנחשב סימבולי לנו והן בתגובה המוגזמת כאשר הקיסר נכנע, החורבן לא היה מתרחש. המכנה המשותף של אגדתות החורבן היא שמי שעומד במרכז העניינים זה אנחנו ולא הרומאים. הדגש הוא לא על מה שהם, האויב החיצוני, עשו לנו, אלא על מה שאנחנו עשינו לעצמינו – על איך אנחנו נהיינו מה שאנחנו.

בירושלמי (יומא פ"א) נאמר ש"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו." על פי דברינו ירושלמי זה מתבהר יפה: חורבן הבית מוטל על כל אחד ואחד מאתנו מכיוון שניתן היה למנוע אותו. ועל אותו משקל, רק הפוך, בניין הבית מתרחש גם הוא על ידי כל אחד ואחד מאתנו. מהאדם הכי פשוט ועד המנהיג הכי גדול. הבית ייבנה בפעולות הפשוטות שבחיינו: לא להעליב את חברינו, לא לפחד מאיש ולמחות כאשר מעליבים מישהו, להיות החלטי בתור מנהיג, ועם זה לא לבזות את האויב שלך. המפתח לגאולה נמצא אצלנו - בידי כל אחד ואחת מאתנו.


0 צפיות