איפה מדליקים? אור ממלא ואור סובב

מספר הדעות באשר למקום בבית שבו ראוי להניח את החנוכייה שווה פחות או יותר למספר הפטריות המופיעות להן אחר הגשם. אתם יכולים להדליק אותה בחוץ, ליד הדלת, בפנים ליד החלון, או על השולחן – ועדיין תהיה דעה הלכתית שתתמוך בכם, ועוד לא הזכרנו את כל הדעות הקיימות שאף אחד לא נוהג לפיהן. אבל מה זה משנה, בעצם? האם עניין מיקומה של החנוכייה נושא בחובו משמעות עמוקה כלשהי?

התלמוד מביא בהקשר זה שיקול הנקרא "פרסומי ניסא" – פרסומו של הנס. נראה שזהו השיקול העיקרי לדעת מי שמורה להדליק את החנוכייה בחוץ, משמאל לפתח. זוהי גם הסיבה לזמנה של ההדלקה – צאת הכוכבים (או שקיעת החמה, בהתאם לפרשנות למושג "תכלה רגל מן השוק"), כשהעיקרון המנחה הוא למקסם את מספר האנשים שיראו את נרות החנוכה שהדלקנו. ועדיין, על אף שהמושג "פרסומי ניסא" נראה על פניו בהיר וחד משמעי, הדרך ליישומו קצת מבלבלת. מי בדיוק הוא זה שלמענו אנחנו מתאמצים "לפרסם את הנס"? אחינו היהודים שבכל מקרה מדליקים גם הם את נרות החנוכה שלהם בבית? אנשים שאינם יהודים? או שמא למען אותם יהודים ששהו בחלל באלפיים שנה האחרונות ולא עודכנו לגבי נס החנוכה?

במרוצת הדורות, בעקבות שילוב מנצח של סכנת נפשות חמורה ומזג אוויר חורפי מידי, יהודי מזרח אירופה התרגלו להדליק נרות בתוך ביתם, על אדן החלון או על השולחן, תוך שהם מלווים את "פרסומי ניסא" אחר כבוד לתהום הנשייה. אור נרות החנוכה עבר טרנספורמציה, מהצהרה פומבית לאומית למאורע פרטי ואינטימי. אבל הטרנספורמציה הזו לא הגיעה משומקום, ויש לה בסיס חזק גם בד.נ.א הבסיסי של חנוכה, שכן בחנוכה קיים מוטיב נוסף, חזק לא פחות, הנקרא בתלמוד "נר איש וביתו". "נר איש וביתו" מעניק לחנוכה ערך המופנה פנימה, אל המרחב המשפחתי. ועדיין, אפשר לומר כי ככל שמשקלו של "פרסומי ניסא" נגרע, הלך צד הביתי-משפחתי של חנוכה ותפס את מלוא משקלו של החג.

המקום המסקרן יותר שבו נוהגים להניח את החנוכייה הוא בפתח הבית – בימי התלמוד מבחוץ, ומאוחר יותר מבפנים. פתח הבית הוא מרחב של בין העולמות, קו הגבול הפיזי בין הפרטי והציבורי. זוהי הנקודה המסמלת יותר מכל את הפער בין אופן שבו אנחנו חווים – מבחינה רוחנית ופסיכולוגית – את חיינו הפרטיים והאישיים אל מול ההתמודדות שלנו עם החוץ. אפשר לומר כי הדלקת החנוכיה בפתח הדלת מורה על חווייה רב מימדית – האור הנובע מבפנים – מתוך הבית, ומשם הוא זורם ומתרחב אל החוץ, מאיר אותו ומשפיע עליו, ובה בעת גם מושפע ממנו.

הדואליות הזו קשורה באופן עמוק לדואליות העומדת בבסיסו של חג החנוכה: בחנוכה אנחנו חוגגים את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים, הן בזכות האופי הניסי שלו, והן בזכות העצמאות המחודשת שהוא הקנה לנו. אך בפרספקטיבה היסטורית, הניצחון הזה לא היה יותר מאשר מאורע בר חלוף, והחשיבות שאנו נותנים לו תלוי בעיקר בפרשנות שלנו. השושלת החשמונאית הידרדרה במהירות לחולשה פוליטית והפקרות מוסרית, והניצחון שהתרחש בחנוכה, למרות ההתרגשות הרבה סביבו, כנראה לא הביא להשלכות יציבות ולא היה ארוך טווח.

השפת אמת, אולי מתוך זיהוי הקושי הזה, מדגיש דווקא את הצד הסובייקטיבי של הנס. הוא מציין כי חנוכה, ובמובן זה גם חג הפורים – לא העניקו לנו עצמאות ושקט, ולאחריהם נשארנו חשופים לגחמותיהם של הכוחות השולטים במרחב. אי לכך, אומר השפת אמת, חשיבותו של חג החנוכה איננה בניסים שהתרחשו בו, ולא בהישגים הצבאיים והפוליטיים שלו, אלא במסר שמייחסים לסיפור עצמו. אפשר שהניצחונות הצבאיים לא ארוכי טווח, ואפילו לא 'ניסיים' באופן אובייקטיבי, אך אין זה משנה, משום שהמכבים וכלל העם היהודי של אותה תקופה חשו את חסדו של הקב"ה והצלתו בכל רגע, ולא הטילו בכך ספק אף לרגע. בעיני השפת אמת יש לתחושה זו משמעות רבה, ואולי אף גדולה וחשובה יותר מהמציאות ה'אובייקטיבית'. חנוכה, אפוא, מייצג את חשיבותה של הפרשנות האישית שאנו נותנים לחוויית המציאות שלנו. ישנו איזון עדין בין המציאות הריאלית של העולם החיצוני לנו, ובין הפרשנות, המשמעות והשראה שבידינו לתת לה. ההדלקה בפתח הדלת טומנת בחובה את המורכבות הזו עצמה, על כל צדדיה. בין כל המנהגים והדעות, ההדלקה בפתח הדלת מזמינה אותנו להבין איך החווייה האינטימית הביתית המשמעותית שאנו יודעים ליצור משרתת את החוץ, את האתוס של חנוכה כפי שהוא בא לידי ביטוי בפומבי, בציבור, בתודעה הלאומית. אנחנו לא יודעים מה המסר האובייקטיבי של הסיפור ההיסטורי, אבל מה שאנחנו יוצרים אצלינו הוא אמיתי לאין שיעור, והוא הכח שיוצר את האתוס, בה במידה שהוא מושפע ממנו.