במקומות רבים יהודה מייצג את ה'בעל תשובה', זה שמפיק לקחים מעברו ומשתנה. בתחילת דרכו הוא בורח מאחריות בהיותו היוזם והמבצע של מכירת יוסף, אך דווקא הוא הופך בסופו של דבר לסמל של לקיחת אחריות; הוא לוקח אחריות על מעשיו שלו בסיפור תמר, כאשר הוא מודה ואומר "צדקה ממני", והוא לוקח אחריות גם בהמשך על בנימין ומוכן להתעמת עם יוסף בשם אחריות זו. דמותו של יהודה הפכה להיות ברבות הימים דמותה של מלכות ישראל בשושלת בית דוד, ובגלגולה האחרון, העתידי, דמותו של משיח בן דוד. גם דמותו של משיח בן דוד משמרת את אותה תבנית המקורית של בעל תשובה: דווקא טבעו הלא מושלם של משיח בן דוד, בניגוד למשיח בן יוסף (המעוצבת לפי דמותו של יוסף הצדיק שלא חטא והצליח לדחות את פיתוייה של אשת פוטיפר), הוא המאפשר לו להוביל את עם ישראל לגאולה העתידית והשלמה.
בניגוד לכל הרעיונות הנחמדים הללו, המדרש במכילתא דווקא מעלה ביקורת כלפי התנהגותו של יהודה במעשה יהודה ותמר. כיצד אפשר לראות בהודאו של יהודה על מעשיו מעשה נאצל?! אם לדבר רגע בכנות, אין כאן שום דבר הירואי. הדרישה הבסיסית ביותר מאדם שנכשל היא להודות במעשיו. כמובן, יש כאן מעשה ראוי לשבח; אבל האם הוא מצדיק את הפיכתו של יהודה לדמות לחיקוי? האם זה הרף העליון של הציפיות שלנו מעצמנו? המדרגה הגבוהה ביותר שאליה אנחנו שואפים להגיע?!
קיימת דמות אחרת בסיפור שהתואר 'נאצל' יכול בקלות להיות מוענק לה. אני מדבר כמובן על תמר. התלמוד מביא מימרה בשם ר' שמעון בר יוחאי שאומרת כך: "נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (בבא מציעא נט.) הפתגם הזה נלמד מכאן, מהעובדה שתמר מקפידה לא לערב את יהודה מיוזמתה בסיפור הזה, ומעדיפה לחשוף את המטה והפתיל של יהודה ולומר שהאדם שחפצים אלה שייכים לו, הוא האדם שלו היא הרה, בלי לנקוב בשמו. על כן, לו היה יהודה מחליט לעצום עין ולא להודות, תמר היתה מובלת אחר כבוד לשריפה. על פי המאמר הזה של ר' שמעון בר יוחאי, תמר היא הדמות לחיקוי האמיתית בסיפור הזה, ולא יהודה (שאיננו מוזכר כלל). תמר ברגישותה, ומתוך המודעות שלה לשבריריותו של הטבע האנושי, היא המציגה פה מעשה מופתי בכל קנה מידה.
אז מהי המורשת שמקבל המשיח מאבותיו הקדומים? באשר לחלקו של יהודה במורשת זו - אין ספק: הוא מייצג את היכולת לחזור בתשובה ולתקן. אבל אולי לא ניתנה עד עתה תשומת לב מספקת באשר לחלקה של תמר במורשת הזו: עמידה איתנה והקרבה מתוך רגישות. חברה איננה יכולה להיות מוסרית ובעלת חמלה בלי שיש בה עירנות לשבריריותו של הזולת. בשם האמת (שנמצאת, כידוע, אך ורק בכיס שלנו), אנו מעדיפים להשפיל את הזולת, במקום להעמיד אותו אל מול מעשיו ולאפשר לו להתמודד איתם. כמה נתאמץ כדי לא להשפיל את החבר, את העמית, את נותן השירות, כאשר ברור מעבר לכל ספק שהם אלה שטעו ולא אנחנו? נדמה לי שתמר, אמו של המשיח, מלמדת אותנו כי האתגרים העומדים בפני מי שמעוניינים לחיות חיי חמלה ואיכפתיות גדולים הרבה יותר ממה שדמיינו, וכי ללימודם ולהשתלמות בהם אין גבול.
