בא 2022
עודכן: 1 בספט׳
ישנו פסוק בפרשת השבוע שתמיד נראה לי מוזר, אך מעולם לא התאמצתי מספיק כדי לפענח אותו לעומק. לאחר שמשה מזהיר את פרעה מפני המכה האחרונה — מכת בכורות — הוא עוזב את פרעה בכעס:
״וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר: צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא; וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.״
מדוע משה כועס כל כך? אחרי הכול, הוא כבר ראה את התסריט הזה פעמים רבות. פרעה, הפכפך כתמיד, חוזר בו ברגע אחד ובמשנהו חוזר בו מחזרתו. בשלב הזה התנהגותו כבר הפכה לדבר שבשגרה. אם כך, מה מסביר את ״חרי האף״ של משה דווקא כאן?
ייתכן שרמת המתח גבוהה במיוחד בפגישה הרשמית האחרונה בין השניים. למעשה, פרעה איים זה עתה על משה במילים חריפות:
״וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.״
אולם גם אם פרעה מזלזל במשה או מסלק אותו בבושת פנים, אין בכך כדי להסביר מדוע משה לוקח את הדברים באופן אישי. משה, המתואר כעניו מכל אדם, אינו נראה כאדם שיתפרץ בגלל גאווה פגועה.
גם עקשנותו של פרעה אינה יכולה להפתיע אותו במיוחד, אפילו אם קיווה לתוצאה אחרת. כבר בתחילת שליחותו אמר הקב״ה למשה שפרעה לא ישחרר את בני ישראל, ולכן יהיה צורך להכות את בכורי מצרים (שמות ד׳, כ״ג).
אני מבקש להציע שמשה אינו נפגע מעקיצותיו של פרעה וגם אינו מופתע מעקשנותו. הוא פשוט כואב.
עד לרגע הזה שמר משה בליבו תקווה קלושה שאפשר יהיה למנוע את הסיום הנורא. המכות הקודמות החריבו חלקים גדולים ממצרים, הרסו את כלכלתה והטילו סבל כבד על האדם הפשוט. אך אף שהיו בהן גם נפגעים, אף אחת מהן לא נשאה באותה מידה את הסופיות הקודרת של השמדה ישירה והמונית.
המצרים נאלצו להתמודד עם הצפרדעים שנמצאו בכל מקום ועם הרעב והמצוקה שגרמו הארבה והמכות האחרות. אולם מכת בכורות פירושה מותם של אלפי בני אדם. בדיוק משום כך קיווה משה שפרעה ישקול מחדש את מעשיו.
אפשר להמר על רכושך ואפילו על כלכלתה של מדינה שלמה. אבל להשליך את חייהם של בני אדם מתוך עקשנות ונקמנות? בוודאי פרעה יצליח לראות מעבר לעיקשותו. בוודאי יבין שהניסיון להציל את התרבות ואת המסורת המצרית ״למען העם״ הורס למעשה את האומה שעליה ביקש להגן.
ראוי לזכור שזו הייתה מלכתחילה המוטיבציה שהציג פרעה לשעבוד בני ישראל — ראו שמות א׳, ט׳–י׳.
למרבה הצער, פרעה כבר הגיע לנקודת האל־חזור. הוא היה מבוצר כל כך בתפיסת עולמו, משוכנע כל כך בפרשנותו הצרה לאירועים, עד שלא היה מסוגל עוד לראות מעבר לפתולוגיות של עצמו.
פרעה היה משוכנע כל כך בגרסתו לאמת ומחויב אליה באופן מוחלט, עד שכל ויתור היה נתפס בעיניו כ״כניעה״ — כהודאה שכל תפיסת עולמו הייתה שגויה.
ברמתו של פרעה כאדם פרטי, הדבר מעורר רחמים ואף מעט עצב. אולם כאשר מדובר בפרעה המנהיג, הוא הופך לטרגדיה המשפיעה על האומה כולה. פרעה לא ייפול לבדו. עיוורונו יטביע יחד איתו את כל מצרים ויגבה את חייהם של אלפי אנשים.
משה רואה את כל זה ויודע מה תהיה התוצאה, אך אין לו כל דרך למנוע אותה. התסכול והצער שחש ודאי היו עצומים. אומה שלמה — העם שבתוכו גדל משה — עמדה לחוות סבל ומוות שאפשר היה למנוע, אלמלא אידיאולוג עיוור והאידיאולוגיה המעוותת שלו.
קל לנו לצחוק על קוצר הראייה של פרעה ולהרחיק את עצמנו ממנו. אחרי הכול, הוא עיוור למציאות במידה שכמעט הופכת אותו לקריקטורה. יתר על כן, הקב״ה מתערב ו״מכביד״ באופן מלאכותי את ליבו של פרעה — דבר שלכאורה אינו נוגע לנו.
אולם אם כך אנו חושבים, החמצנו לחלוטין את משמעותן של הפרשות האלה ואת הרעיון כולו של הכבדת לב פרעה.
הקב״ה לא הפך את פרעה לבובה מגוחכת. פרעה אינו רק כלי עלילתי המאפשר לנו מנה נוספת של שמחה לאיד כאשר הוא גורר את מצרים אל החורבן.
אם לפרעה יש משמעות עבורנו, הרי שהוא משמש סיפור אזהרה: עד כמה מסוגל כל אדם לשקוע בעיוורון, בצדקנות ובהצדקות המונעות מן האגו. הוא מלמד כיצד העקשנות וחוסר המודעות העצמית שלנו עלולים להוביל להרס עצמי טרגי — ולהפיל איתנו את האנשים האהובים שעליהם ביקשנו מלכתחילה להגן.
לא לחינם דיברו מורי החסידות בהרחבה על ״פרעה שבתוכנו״ — על האפשרות שליבנו שלנו יתקשה. ולא במקרה מתואר גם משה, בדומה לפרעה, באמצעות המושג ״כבד״: ״כְבַד פֶּה״.
למען האמת, אנו נתקלים בהתקשות הלב שלנו בכל יום. לעיתים קרובות מדי אנו נאחזים בעקשנות באמונותינו במקום לבחון אותן מחדש. אנו מסרבים להקשיב למידע הסותר את תפיסת עולמנו. אנו מתבצרים עוד יותר בעמדות שבהן החזקנו שנים, במקום להיפתח לנקודות מבט ולאפשרויות חדשות.
פרעה ניצב כתזכורת מפחידה לתוצאות הקשות של התכונה הזאת — ועד כמה רחוק היא מסוגלת להגיע. אולי איננו מאמינים שנגיע אי פעם למצב כזה, אבל ייתכן שגם פרעה לא חשב כך.
כאשר החליט לראשונה לשעבד את בני ישראל, האם היה מוכן לשלם את המחיר של אלפי חיי מצרים?
זה מה שהופך את הדינמיקה הזאת למסוכנת כל כך. כאשר מתברר לנו עד כמה הרחיק לכת מצבנו הנפשי ועד כמה הוא מסוכן, בדרך כלל כבר מאוחר מדי.
איננו מבחינים עוד עד כמה השתנינו ועד כמה כאב ונזק אנו גורמים לסביבתנו ולאנשים האהובים עלינו. בהיעדר משה ממשי, שיכעס מספיק כדי לטלטל אותנו ולהעיר אותנו ממצבנו, עלינו להיות משה עבור עצמנו — לחוש את הכאב שחש משה כאשר ראה כיצד ראיית המנהרה של פרעה גוזרת אסון על עמו.
אם נצליח להכיר במרחק שסטינו מן הדרך ובמידת קרבתנו לתהום, אולי נוכל להתנגד לכוחות הייאוש והאדישות המקיפים אותנו לעיתים קרובות.
הטרגדיה הגדולה של הפרשה היא שאפילו כעסו החריג של משה לא הצליח לנער את פרעה מתרדמתו; פרעה כבר לא היה ניתן להשגה, ולכן גם את מצרים כבר לא היה אפשר להציל.
אך הטרגדיה הזאת גם מלמדת אותנו דבר חשוב. כפי שהורו מורי החסידות, עלינו לעמוד תמיד על המשמר מפני פרעה הפנימי שלנו. ייתכן שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לטפח בתוכנו את משה הפנימי.



תגובות