וישלח 2021
עודכן: 1 בספט׳
אם אי פעם תפקפקו בכך שלחז״ל היה חוש הומור חד ושובב במיוחד, זכרו שהמשפט ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ הוא שלהם. הם בוודאי התכוונו אליו בציניות; די במבט מהיר על הנוף הדתי־פוליטי כדי להביא אדם לידי בכי.
גם הנביאים לא היו טובים בהרבה. הנה דוגמה נוספת, הפעם מן הפסוק האחרון בספר מיכה:
״תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם״ (ז׳, כ׳).
נו באמת, אתם צוחקים עליי? ״אמת ליעקב״? אותו יעקב שאינו מוכן לתת לאחיו אוכל בלי לקבל משהו בתמורה; שמרמה את אביו בשעה שהוא גונב מאחיו; שמתעשר לאחר שהוא מערים על דודו; שעוזב את בית חותנו לאחר עשרים שנה בלי להיפרד; ושמבטיח לאחיו שיבקר אותו, אך לעולם אינו מגיע? האיש הזה? איזו ״אמת״ בדיוק הוא מייצג?
אני מודה מראש — כדי שלא תחשבו שאני מנהל מסע חיסול נגד אחד מאבותינו — שרבים מן המעשים האלה אולי היו מוצדקים לאור הנסיבות. ובכל זאת, אינני חושב שיעקב היה נכנס לרשימת עשרת המופתים הגדולים ביותר של מידת האמת. בהחלט קשה לטעון שיעקב מגלם את האמת באותו אופן שבו כולנו חושבים שאברהם מגלם את החסד.
למעשה, אלמלא ההקבלה לאברהם, הייתי חושד שגם מיכה מדבר בציניות: ״תן קצת אמת ליעקב, ריבונו של עולם — הוא בהחלט זקוק לה.״
אבל הנה העניין: הסיבה שאני נטפל ליעקב היא שאנחנו דומים לו הרבה יותר מכפי שנוח לנו להודות, ומזדהים איתו בקלות רבה יותר מאשר עם שני האבות האחרים. למרות מאמציי הדון־קישוטיים — ראו, למשל, את הדרשה שלי מלפני שבועיים — אין לנו תמונה מספקת של אישיותו של יצחק. אברהם, לעומת זאת, מתואר כדמות אידיאלית ומושלמת כל כך, עד שכמעט אי אפשר לבקר אותו — ולכן גם קשה לנו להזדהות איתו.
מבין שלושת האבות, יעקב הוא הדומה לנו ביותר. טעויותיו וחולשותיו, בדומה לשלנו, חשופות לעיני כול. הוא אנושי באופן בלתי נמנע ובלתי ניתן להכחשה — בגלל פגמיו, אך חשוב מכך, מפני שהוא אינו מוכן לקבל את העולם כפי שמצא אותו.
הוא מבקש לעצב את המציאות ולשנות אותה, כפי שאנו עושים; להתנגד לגורל שנקבע מראש ולפלס לעצמו דרך משלו. הוא משתוקק ושואף לגדולה, ובכל זאת מסוכסך עם הדחפים האלה, משום שהוא מודע היטב למחיר הכבד שהם גובים. ראו את הדרשה מן השבוע שעבר.
יעקב נאבק בדימוי העצמי המשתקף בשמו: הוא נמצא תמיד בעקבות עשו, אוחז בעקבו, מנסה להשיג אותו — ובתוך כך מאבד את אחיו. הוא עומד על שלו מול תרמיתו של לבן, אבל כאשר הוא עושה זאת הוא חושש לחייו.
בשבוע שעבר ציטטתי מדרש המפרש את המלאכים העולים ויורדים בסולם כנציגים שמימיים של המעצמות הגיאופוליטיות — יוון, רומא ואחרות. בעבר חשבתי שהקריאה הזאת, חשובה ומעמיקה ככל שתהיה, רחוקה מאוד מפשוטו של מקרא. אולם ייתכן שהמדרש משתמש בהתייחסויות העקיפות לאימפריות אדירות כדי למתוח, בדרך עקיפה, ביקורת על יעקב עצמו.
יעקב גונב מעשו את הברכות, ובכך עולה בסולם הכוח והשליטה. כתוצאה מכך הוא נאלץ לברוח כשאין בידיו דבר. בשעה שהוא נמלט — חסר כול, בודד וללא ספק מפוחד — הוא חולם חלום שכולו כוח ושחיתות.
אין זה הרהור פילוסופי או חלום כמיהה בלבד; זהו המקום שבו יעקב נמצא באמת. כעת הוא מבין מהו כוח ולאן הוא מסוגל להוביל את האדם. חלומו משקף את האמביוולנטיות היסודית שלו: תשוקה לכוח, המשולבת במודעות לכך שאינו שונה מכל אדם אחר — ואינו חסין יותר מפני השחתה.
וזה מחזיר אותי אל שמו. בפרשת השבוע נאבק יעקב עם דמותו המסתורית של האיש־מלאך וזוכה לשם חדש: ישראל. בשנה שעברה דנתי בתורתו של רבי שמחה בונים, המפרש את השם ״ישראל״ כמורכב מיעקב ומהשטן יחד — פירוש נהדר לכל חובבי הגימטרייה שביניכם.
המסקנה של הפירוש הזה היא שבגרות אמיתית באה מתוך הבנת הצל של האדם עצמו ומתוך הכרה בחושך השוכן בתוכו. כל זה טוב ויפה, אבל למעשה מתרחש כאן דבר יסודי ועמוק אף יותר.
שמו החדש של יעקב קשור באופן מילולי להתמודדות ולמאבק. די בעיון מהיר בתרגומים השונים כדי לראות עד כמה הפסוק מאתגר לפרשנות. יש המתרגמים: ״נאבקת עם אלוהים ועם אנשים וגברת״; אחרים מדגישים את המשמעות של כוח ושררה: ״היה לך כוח מול מלאך אלוהים ומול בני אדם, וגברת״. קשה מאוד להעביר היטב את משמעות הפסוק, ולא אעמיד פנים שיש לי פתרון מוצלח יותר.
כך או כך, שמו החדש של יעקב אינו מעניק תחושת סיום או שלווה. למעשה, נדמה שהוא מבטא מאבק מתמיד. לא נראה שיעקב הגיע לפסגה חדשה של הארה, שממנה יוכל להתבונן בחיים בריחוק נעים ושלֵו. השם ישראל אומר לנו בדיוק את ההפך.
השם משקף את יעקב כפי שהוא כאן ועכשיו: אדם נאבק, המסרב לקבל את המציאות כפי שהיא, ומתמודד, נאבק ומתאמץ לעצב אותה מחדש ולהותיר בה את חותמו. בלי לפשט יתר על המידה, הייתי מציע ששמו החדש של יעקב פירושו ״להיאבק עם האלים״.
הברכה שיעקב מקבל מן הישות המלאכית היא אישור למסעו המתמשך. הוא אינו נקרא עוד בשם שהעניקו לו אחרים ואינו מוגדר עוד על פי תנוחתו בעת לידתו, כאשר אחז בעקב אחיו. כעת הוא מקבל שם חדש בהתאם למעשיו ובהתאם למה שהוא עושה בפועל בעולם.
יעקב — או אולי ישראל — הוא אדם הנאבק הן כלפי חוץ והן בתוך עצמו. הוא מתנגש במציאות בשעה שהוא מנסה לשנות אותה, אך גם נאבק בתשוקותיו ובפחדיו האישיים. הוא נמשך אל הכוח, אך נסוג מפניו ברגע שהוא נמצא בהישג ידו.
יעקב בוודאי ידע איזה נזק עלול להיגרם מכך שתהיה לו אישה מועדפת ובן מועדף, אך מסיבה כלשהי הוא אינו מצליח, אינו מוכן או פשוט אינו מסוגל לעצור את עצמו. על פי המדרש, יעקב מנע מעשו לפגוש את דינה מפני שחשש שעשו ישחית אותה. הוא בוודאי ידע שעליו לתת אמון באחיו ולהאמין בכוחה של דינה — אך איזה הורה לא היה דואג לבתו?
בניגוד לאופן שבו אנו חושבים על כך לפעמים, מסעו של יעקב אינו מסתיים כאשר הוא מתברך בשם ישראל. למעשה, רק אז הוא מתחיל באמת. רק אז הוא מאמץ את עמדת המאבק הנצחי ואת הקונפליקטים העמוקים המעידים על אנושיותו כחלק מהותי ומגדיר בזהותו.
כצאצאיו — כבני ישראל — עלינו להיות ראויים לשם שאנו נושאים. בדומה ליעקב, עלינו להיזהר שלא לקבל את המצב הקיים כמובן מאליו, הן ביחס לסביבתנו והן ביחס לעצמנו. במקום זאת, עלינו לקבל את ייעודנו להיאבק במציאות ולהתמודד עם הדברים כפי שהם כעת, מתוך מחשבה על מה שהם יכולים להיות.
זוהי תפיסה אופטימית מאוד של יכולתו של האדם לפעול ושל אפשרותו של העולם להשתנות. תפקידנו הוא להיאבק בדטרמיניזם, להתנגד לתפיסות של גורל קבוע ולהמשיך להאמין בכוח הפעולה שלנו — ביכולתנו לשנות לטובה את מהלכה של המציאות.



תגובות