בשלח 2022
עודכן: 1 בספט׳
בעוונותיי הרבים, אני חבר בקבוצה בין־דתית של אנשי חינוך יהודים ומוסלמים. בדומה ליהודי על אי בודד שבנה לעצמו שני בתי כנסת, לנו יש שלוש קבוצות ווטסאפ: אחת ליהודים, אחת למוסלמים ואחת לכולם.
כאשר המחלוקת בדרום הארץ סביב נטיעת עצים באזורים בדואיים הגיעה השבוע לנקודת רתיחה, שאלה רכזת התוכנית בקבוצה היהודית אם בכלל מותר לנטוע עצים בשנת שמיטה.
כפי שאתם יכולים לדמיין, הדבר היה שקול לפתיחת תיבת פנדורה. שאלה כזאת היא כמו נפנוף בסדין אדום מול להקה של אנשי חינוך יהודים. האם ״להקה״ היא המילה הנכונה לקבוצה כזאת? תשובות על גבי גלויה, בבקשה...
עמדה ברורה אחת שעלתה בקבוצה הייתה שאסור בהחלט לנטוע בשנת שמיטה — בלי ״אם״ ובלי ״אבל״. אחרים טענו שלמען כיבוש הארץ וההחזקה בה אפשר להתגבר על האיסורים הרגילים של שנת השמיטה.
״רק רגע,״ אמרו תומכי העמדה הראשונה. ״אם זה ההיגיון שלכם, אינכם רחוקים מעמדה המתירה זריקת אבנים או נסיעה בשבת מאותה סיבה.״
קבוצה שלישית ציינה ביובש שהגמישות ההלכתית הזאת, המופעלת בקלות כדי לעקוף את איסורי השמיטה, אינה מופעלת בנכונות דומה בתחומים אחרים — למשל, בסוגיית העגונות.
כסימולציה של ארוחת ערב עם אנשי חינוך יהודים, הדיון היה מוצלח מאוד: מעורר מבחינה אינטלקטואלית, ואם אתם אוהבים דברים מהסוג הזה, גם משעשע באופן מוזר.
אולם בסופו של דבר נשארתי עם התחושה שאולי החמצנו לחלוטין את הנקודה — לא רק את משמעותה של השמיטה, אלא גם את משמעותן של שורה ארוכה של הוראות וערכים דתיים.
היהדות והאסלאם רואים שניהם בארץ ישראל ארץ קדושה, עד כדי כך שאי אפשר פשוט לוותר עליה. היא אינה שייכת לנו ולכן גם אינה שלנו למסירה.
אני מבקש להתעכב לרגע על הרעיון הזה.
אחד הלקחים הבסיסיים ביותר של השמיטה הוא שלעולם איננו יכולים להחזיק בארץ באופן מוחלט:
״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ; כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי״ (ויקרא כ״ה, כ״ג).
הארץ שייכת לקב״ה; אנחנו רק שומריה. כאנשים שהארץ הופקדה בידיהם, תפקידנו להשגיח עליה ולוודא שהמתנה שהעניק לנו הקב״ה משמשת בצורה הנכונה.
השמיטה, לצד מצוות רבות אחרות כגון עורלה, ביכורים, פאה ומעשר, אינה מלמדת אותנו רק איפוק ונדיבות. היא גם מדגישה עד כמה תחושת הבעלותנות עומדת בסתירה לאמונה בקב״ה.
אם אנחנו באמת מאמינים בקב״ה כפי שהוא מוצג בתורה, הרי שבעלותנות כלפי הארץ היא חסרת היגיון — ואפילו מעוותת.
עד כאן הכול ברור: וורט על שמיטה שמתאים למדבקה על המכונית, בגרסה זו או אחרת, ושאני בטוח שכבר שמעתם בעבר. אבל באיזו מידה הפנמנו באמת את המסר הזה, קלישאתי ככל שיהיה?
דבר אחד הוא להבין את משמעות השמיטה באופן שכלתני. דבר אחר לחלוטין הוא להרגיש אותה באמת. אני רואה הרבה פחות עדויות לדבר השני מאשר לראשון.
נעשינו חומרניים ובעלותניים יותר, עד שה״ערכים״ האלה הפכו ליסודות שעליהם נשענים הן תחושת הערך העצמי שלנו והן הדינמיקה של החברה כולה.
וכל זה מוביל אותי אל הנושא שעליו באמת רציתי לדבר.
כיום מקובל לחשוב שחשוב לכלול מנהיגים דתיים — יהודים ומוסלמים — בשיח החברתי־פוליטי. במקרה הזה אני מסכים מאוד עם המדיניות, אך הכוונה שמאחוריה חשובה לא פחות.
אם נביא יחד כמה מנהיגים יהודים וכמה מנהיגים מוסלמים המחזיקים בדעות ה״נכונות״, ולאחר מכן נברך את עצמנו על כך שהמנהיגים האלה — שאינם מייצגים כלל את הציבור שלהם — ״בונים גשרים״ בין הקהילות, לא נאחה שום קרע ולא נביא שלום.
מנהיגים דתיים צריכים להיות חלק מחיינו החברתיים והפוליטיים לא כדי להתיר או לאסור פעולות מסוימות, אלא כדי להעניק השראה רוחנית ונקודת מבט מוסרית וערכית על עניינים חשובים — אישיים וקהילתיים כאחד.
מנהיגים דתיים אינם צריכים להיפגש רק כדי להסכים זה עם זה. המפגש ביניהם צריך לעזור לנו לחשוב אחרת על האתגרים ועל הקשיים הרבים שלנו. ההתייחסות שלהם לאירועי השעה צריכה להציב מולנו מראה המשקפת את התנהגותנו האנוכית והבעלותנית — ברמה האישית, הקהילתית והלאומית.
למרבה הצער, זה אינו קורה לעיתים קרובות.
לעיתים נדירות בלבד נשמע מנהיגים דתיים מדברים על האבסורד שבבעלותנות ובשליטה בעולם השייך כולו לקב״ה. כמעט לעולם לא תובן הקדושה כמי שדורשת השקפה רחבה ונדיבה יותר מן הגישות החד־ממדיות המוצעות לנו.
לעיתים נדירות — נדירות מדי — נשמע גינוי גורף של עצם האלימות בארץ הקודש, בכל צורה ומצד כל קהילה. באופן מעוות, נדמה לעיתים שהימצאותנו כאן נתפסת כתירוץ לאלימות, במקום כסיבה נוספת לגנות אותה.
אירוני ועצוב מאוד שמנהיגים דתיים מקדישים את זמנם להצדקת מעשינו קצרי הטווח, הקטנוניים והילדותיים למדי, במקום ללמד אותנו עד כמה מגוחך להילחם על דבר שמלכתחילה אינו שייך לנו.
רבים מכם אולי מגחכים כעת לעצמכם על מידת התמימות שבדברים האלה. הנה אני, מצדד בגרסה אידיאלית של האופן שבו הייתי רוצה שה״דת״ תיראה בחלק הזה של העולם, ואינני מוכן או מסוגל להכיר במרחק שבינה לבין המציאות.
האמינו לי, אני מבין אתכם. אבל הנה השאלה האחרונה שלי — אליכם ואל עצמי:
האם התרגלנו במידה כזאת לכך שהדת מעוותת בידי הפוליטיקה והלאומנות, עד שאיננו מסוגלים עוד לדמיין אותה בצורה אחרת?
האם איבדנו את האמונה ביכולתה של הדת לרומם את האינסטינקטים האנושיים הנמוכים והגסים, במקום להשפיל את עצמה ולרדת אל אותה רמה?
האם זה כל מה שאנחנו מצפים לו ממנהיגים דתיים, מן הדת ומהזהות הדתית שלנו?
קראו לי משוגע, עקשן או תמים לחלוטין, אבל אני עדיין מצפה למשהו טוב יותר — מן המנהיגים שלנו ומעצמנו.
אחרת, לכל הרוחות, מה הטעם?



תגובות