בדיחה מפורסמת על סיפורי החגים היהודים אומרת: "ניסו להרוג אתנו, ניצלנו – בואו ונאכל!" הבדיחה חוגגת, לא רק את הנרטיב הנצחי של 'היהודי הנרדף', אלא גם מתלוצצת על הפער הניכר בין סיפורי החגים היהודיים השמים דגש תכנים מסויימים וערכים מסויימים, לבין האלמנטים הפרקטיים של החג כפי שהם מעוצבים היום. גם כאן, בפורים, הסיפור הוא על אויב חיצוני – המן - הרוצה להשמיד את עם ישראל, ובסופו של דבר, לא רק שאיננו משמיד, אלא גם נופל בפך שלו עצמו ומביא לכך שעם ישראל גומל לאויביו מה שזממו לעשות לו. לאור זאת - הסעודה, השכרות, המאכלים המשונים, התחפושות וקלות הראש – כולם נראים כמעין הלבשה חיצונית, אמנם כיפית, אך כלל וכלל לא אינהרנטית לסיפור החג.
אולי אפשר להבין את הפער הזה מתוך החיבור שעושים חז"ל בין המן לבין העם העמלקי ("תמחה את זכר עמלק"). באמצעות הקישור הזה, עובר הסיפור של פורים טרנספורמציה מאירוע לוקאלי וייחודי לאירוע נוסף בשרשרת ההיסטורית של המאבק המתמשך בין עם ישראל לבין העם העמלקי. בדברי חז"ל, פורים חדל להיות מאבק פרטי של מרדכי ואסתר, או אפילו של עם-ישראל, אל
א חלק מהמערכה הקוסמית הנצחית בין הרוע ובין הטוב; בין עמלק ובין הקב"ה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז, טז).
תפיסת חז"ל את זהותו של עמלק מורכבת מאוד. הגמרא בגיטין נז': אומרת: "תנא, נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, בבני בניו של סיסרא למדו תינוקו בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאי אינון (מי הם)? שמעיה ואבטליון". מסתבר, אם כן, שזרעו של המן חי וקיים, אך כבר לא באותה הדמות ובאותה האישיות ה"המנית" המוכרת לנו. הרעיון פורץ הדרך שמציעה הגמרא הוא שיש דרך חזרה מהרוע המוחלט. נבוזראדן, הרוצח המרכזי בחורבן בית ראשון שרצח (ע"פ הגמרא בגיטין) יותר משלושה מיליון איש, חוזר בתשובה ונהיה מאנשי שלומנו. צאצאיו של סנחריב, מי שאחראי לגלות עשרת השבטים, הם לא פחות משמעיה ואבטליון, חכמים האחראים על העברת מסורת התורה שבעל פה מרב לתלמיד. ואם לא די בזה, הרי גם מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק – המסקנה המתבקשת היא שאפילו את עמלק לא מוחים אם הוא
כבר איננו מתנהג כעמלק. גם מי שציירנו בתור הרשע המוחלט, יכול לשנות את טבעו – בבחינת "ונהפוך הוא", וכך זרעו של המן, עמלק, יכול ללמוד תורה בתוכנו, כאחד מאיתנו.
תודעה זו, הגורסת כי מושג הרשע והרוע, אף כאשר הוא הרוע המוחלט, הארכיטיפי, יכול להשתנות מרע לטוב, היא תודעה רחבה - של מה שנקרא "מוחין דגדלות", סוג של החזקת ההפכים - שלא קל להיות בה. ביום יום רובנו לא מצליחים להחזיק בשתי קצוות של החוט בעת ובעונה אחת, ולרוב אנו מחפשים נקודת ייחוס שעליה אפשר להישען. אבל פורים מעניק לנו את ההזדמנות לצאת מהעמדות הנורמטיביות והסטנדרטיות של המציאות שלנו – ולחוות מציאות שבה אנו נראה ונתמודד מול המורכבות והרבגוניות של החיים, המורכבות הנובעת מבחינת "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בשכרות של קדושה קיימת פוטנציאל של הגמשת התודעה - היא יכולה להיות כלי שמאפשר הרחבה של הפרספקטיבה והכללת סתירות. זו היא התודעה של "ונהפוך הוא" – ראיית העולם מנקודת מבט שאיננה מבטלת את מושגי היסוד של טוב ורע מוחלטים, אבל מבינה שגם מושגים אלו, כפי שאנו חווים אותם במציאות, הם פרי השגותינו ולא בהכרח נוהגים באותו אופן שבו אנו מצפים מהם לנהוג. עולמו של הקב"ה מתחיל במקום שבו הנחות העבודה שלנו מפסיקות לחול. במובן זה, הסעודה והשכרות יכולים לעזור לנו להגיע לתודעה מורכבת שאיננה מבטלת את היום יום, אלא מאירה אותם מנקודת מבט אחרת.
באיזשהו מובן בעלי החסידות צעדו עוד צעד בהבנתם את מצוות מחיית עמלק – הקדושת לוי אומר: "דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע, המכנה בשם עמלק אשר טמון בלבו, דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם, אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן, אז יש מציאות לעמלק לכח הרע בכל אדם, אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם." וכן היהודי הקדוש מפשיסחא אמר "כי מצוה מחיית עמלק תמידית ונוהגת בכל הדורות, והיא להסיר את מידת הגאוה". בעולם החסידי, עמלק – נציג הרוע, כבר איננו מציאות חיצונית או אישיות מסוימת, אלא חלק מתוך ה'אני', ה'עצמי'! הדרמה הקוסמית שתוארה לעיל מתרחשת בפנים, בתוכי, ותפקידי הוא להכיר בצל החשוך של עצמי ולא להתפתות לחשוב שהישועה נמצאת בביטול ה"אחר" החיצוני. כל עוד אנחנו קיימים, יהיה עמלק הקיים בתוכנו. וזה כבר לא קשור להמן או לבני בניו - שהרי הם מזמן לומדים תורה בבני ברק - אלא אלינו. ובפורים אנחנו נבחנים: מה אנחנו יכולים ללמוד על עצמינו מתוך השכרות, כאשר אנו משחררים קצת מהקונספציות המובנות שלנו ומסתכלים קצת יותר לעומק אל תוך מעמקי הנפש של עצמינו – אל תוך האור והצל שבנפשות כולנו.
