נצבים 2021
עודכן: 1 בספט׳
מעשה בחסיד אחד שנהג לבקר את רבו בכל שנה בימים הנוראים. מדי שנה היה החסיד מגיע לחצר הרבי לבוש במיטב מחלצותיו החסידיות: שטריימל, בעקישע וכל השאר. בראש השנה וביום הכיפורים הוא השתלב היטב בין שאר חסידיו של הרבי. אולם בשאר ימות השנה התגורר הרחק מחצר הרבי, ובביתו אורח חייו כלל לא היה חסידי במיוחד. עם הזמן החל הפער בין חייו הרגילים לבין התנהגותו בימים הנוראים לכרסם בו. ״מדוע אני מתחפש בשביל הרבי?״ חשב לעצמו. ״האם לא ראוי שאבוא בדיוק כפי שאני במשך כל השנה? הרי הרבי אינו רוצה שאעמיד פנים, נכון?״ לבסוף החליט החסיד שבאותה שנה יבקר את הרבי בלי ללבוש את מלבושיו החסידיים המסורתיים. אולם כאשר הגיע לבוש בבגדים שנהג ללבוש בשאר ימות השנה, ראה שהרבי מוטרד. ״רבי,״ שאל, ״מדוע אתה מוטרד? האם לא עדיף שאנהג ביושר ואבוא כפי שאני? בוודאי אינך רוצה שאעמיד בפניך פנים כאילו אני משהו שאינני.״ ״כמובן,״ השיב הרבי. ״אלא שעד עכשיו חשבתי שבמשך כל השנה אתה עוטה מסכה, וכאשר אתה בא לבקר אותי אתה מופיע כפי שאתה באמת. עכשיו אני מבין שההפך הוא הנכון: במשך השנה אתה מי שאתה, ובכל פעם שבאת לבקר אותי נאלצת להתחפש ולעטות מסכה.״ עם התקרבותם של הימים הנוראים, כולנו חשים דחף להיכנס להילוך גבוה ולהשתפר. אולם רבים מאיתנו — ואני במיוחד — מוטרדים מתחושה טורדנית של כפילות ושל חוסר התאמה. אנחנו יודעים שאלול ותשרי הם בסך הכול ״תקופה״; אנו מרגישים שרבים ממעשינו אינם אלא פעולות מן השפה ולחוץ. המחשבות והמעשים שלנו בתקופה הזאת עלולים להיראות בלתי אותנטיים — ולעיתים אפילו זהו תיאור נדיב מדי. סיפורו של החסיד המתלבט בענייני לבוש מציע פתרון אחד: להפוך את הנחת היסוד שלנו על פיה. מי קבע שה״אני״ האמיתי הוא מי שאני במשך כל השנה? מי אמר שהתפילה שלי בימות החול מייצגת אותי יותר ממה שעובר עליי בשבת? אולי דווקא ההפך הוא הנכון: אולי רגעי הכנות, התובנה או ההשראה שלנו לפני הקב״ה — חטופים וחולפים ככל שיהיו — הם שמגדירים אותנו יותר מכל דבר אחר. אינני חושב שמועיל ליצור מדרג בין הגוונים השונים של האני הפנימי שלנו או לדרג אותם זה מול זה. אולם אני כן חושב שהסיפור הזה מציע לנו דרך לחרוג מן התפיסה הרגילה שלנו את עצמנו. בין שאנו מבקשים לחוות את נוכחותו של רבי בשר ודם ובין שאנו מבקשים לפגוש את השכינה, אנו עלולים להיתקע עם אותה שאלה: ומה קורה בשאר הזמן? לא כל רגע יכול להיות רגע של השראה או התגלות; למעשה, כמעט אף רגע אינו כזה. הפער שנוצר עלול לבלבל ולערער אותנו. הסיפור מכיר בכך שהמתח הזה בלתי נמנע ושאין לו פתרון מלא. תשובתו של הרבי לחסיד אינה שעליו להתאמץ יותר במשך השנה כדי ליצור עקביות וחיבור גדולים יותר בין חייו הרגילים לבין הימים הנוראים. הסיפור גם אינו אומר שעלינו לעבוד קשה יותר בימות החול כדי להיות אמיתיים בשבת, או להשקיע יותר בבית כדי שהחוויה שלנו בבית הכנסת תהיה מובנת יותר. אף שייתכן שכל הדברים האלה בהחלט ראויים למאמץ... מכיוון שהתהום בין המרכיבים השונים של האני הרוחני שלנו היא ממשית, האתגר אינו לבטל את הפער אלא לקבוע מה יהיה היחס שלנו אליו. האם אנו מחלישים או מגבילים את עצמנו בשל האופן שבו אנו תופסים את עצמנו? קולנו ההגיוני עשוי לומר לנו, בשם האותנטיות והשלמות, שעלינו להפסיק להאמין שאנחנו מישהו שאיננו. אולם אולי יש מקום לשמור על תפיסה רב־ממדית יותר של עצמנו — תפיסה המאפשרת לשלבים שונים להתקיים ומפנה מקום לחוויות שונות להשפיע על צמיחתנו. עם התקרבותם של הימים הנוראים, אני נזהר שלא ליפול למלכודת של משחק בקלף ״אני כבר יודע הכול״ או ״כבר הייתי כאן״. לפעמים אני משתמש בקלפים האלה מפני שהאפשרות האחרת נראית לי גרועה הרבה יותר: כניסה לערפל מאושר של חוסר מודעות עצמית מוחלטת, והתייחסות לימים הנוראים כאל מעין מכונה אוטומטית המחלקת כנות קורעת לב והתרוממות רוח מיידית. אבי נהג להיזכר בחיבה כיצד רבי שלמה וולבה, בעל מוסר מפורסם ששימש במשך שנים משגיח בישיבת באר יעקב, היה מתלוצץ על בחורים שהתחילו לבכות ביום הכיפורים לאחר שבמשך שאר השנה הפגינו עומק רגשי ופגיעוּת של בול עץ. אולם הגישה ה״בוגרת״ יותר שלי אינה טובה בהרבה: גם היא מובילה אותי למבוי סתום, או במקרה הטוב למצב של קיפאון. כמו החסיד שבסיפור, אנחנו משוכנעים יותר מדי שאנחנו מכירים את עצמנו. דווקא הוודאות הזאת מעכבת את צמיחתנו ומונעת מאיתנו לאפשר לחוויות ולאירועים לקחת אותנו למקום אחר. כאילו איננו מוכנים להתאהב מחשש שהאהבה תסחף אותנו לחלוטין — ובו בזמן מצהירים בפני כל מי שמוכן להקשיב שאנחנו פשוט בוגרים ושקולים, ומתבוננים בחיים במבט מפוכח ובוחן. הימים הנוראים מעניקים לנו הזדמנות לקרבה בלתי אמצעית עם הקב״ה. חושינו מתחדדים, תודעתנו מתרוממת ומוצפת בחוויות החורגות מן המונחים השגורים של יראה ואהבה. אנו יכולים לראות בתקופה הזאת הצגה — מופע בעל מסכות, תלבושות ותפאורה מיוחדות, שלעולם לא נצליח לשלב בחיי השגרה שלנו לאחר החגים. או שנוכל לאפשר לימים האלה לאחוז בנו, ולו לרגע חולף. אולי אז נמצא דרך לאפשר לחוויות הללו לחלחל אל הווייתנו האמיתית — בלי יומרה, בלי העמדת פנים ובלי מסכות.



תגובות