top of page

וארא 2021

תמונת הסופר/ת: יקר תל אביב
יקר תל אביב
30 באוג׳
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 1 בספט׳

תמיד הרגשתי שהפרשות של השבועות האלה חוגגות את הניסים. ברגעים מסוימים נדמה שהקב״ה כמעט מתענג על יכולתו להשעות את חוקי הטבע. לדוגמה:

״וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳״ (שמות י׳, ב׳).

ברוב חלקי התורה, הן לפני יציאת מצרים והן לאחריה, הניסים מוצגים ללא הסתייגות כדבר חיובי. חשבו על המן שהקב״ה הוריד מן השמים, על המים מבארה הנודדת של מרים או על עמוד האש ועמוד הענן שהובילו את בני ישראל במדבר.

אפילו קריאה שטחית בקטעים האלה מעניקה תמיכה ברורה לתפיסתו של הרמב״ן בנוגע לניסים: הם מוכיחים שהקב״ה יכול לבטל את חוקי הטבע כרצונו, ושהוא מקור הבריאה כולה. בהתאם לכך, הניסים הם אבן יסוד באמונה בקב״ה. הם גם יוצרים רגע של קרבה אלוקית, שבו הקב״ה מגלה את טבעו ואת כוחו.

עד כאן, הכול פשוט וברור. אלא שבשיעור פרשת השבוע שאני מלמד יחד עם אמי — וכולכם מוזמנים להצטרף — ההבנה הזאת התהפכה על פיה.

אחרי הכול, כל העסק הנסי מתחיל רק לאחר שמשה טוען שבני ישראל לא יאמינו לו. כאשר הקב״ה מורה למשה לבצע את האותות הראשונים, עוד לפני עשר המכות, ייתכן שהוא פשוט מגיב לצורך של בני ישראל בחיזוק ובביטחון נוספים.

ומה בנוגע למצרים? לפחות בתחילת הדרך, גם פרעה אינו מאמין בקב״ה. אילו האמין בו, האם עשר המכות היו נחוצות? בעבר חשבתי שאין לכך חשיבות, ושהקב״ה היה נחוש להפגין את כוחו בלי קשר לתגובתו של פרעה. כעת אינני בטוח בכך.

לכל הפחות, ראוי לשים לב לכך שכל הניסים שהתרחשו במצרים מופיעים בעקבות חוסר האמונה של האנשים שנועדו לראותם.

כל זה גורם לי לבחון מחדש את גישתה של חסידות פשיסחא לניסים. לאור הדברים האלה, היא נראית לפתע הרבה פחות דחוקה.

כדי להבין את הגישה הזאת, עלינו לחזור לפרשת ויצא ול״עסקה״ שיעקב מציע לכאורה לקב״ה: הקב״ה יהיה לו לאלוהים בתנאי שידאג לצרכיו וישיב אותו בשלום לביתו.

רבי שמחה בונים מפשיסחא מבין את ה״עסקה״ של יעקב כבקשה למערכת יחסים עם הקב״ה שאינה מבוססת על ניסים ועל העל־טבעי, אלא על המציאות הרגילה והיומיומית של חייו. יעקב ביקש מערכת יחסים עקבית עם הקב״ה בתוך חוקי הטבע, במקום מפגש מזדמן עם הקב״ה כעושה נפלאות.

אגב דבריו, רבי שמחה בונים מזכיר גם את הניסים במצרים ומציע שהם היו נחוצים רק למצרים, משום ש״יהודי אינו צריך לכל זה״.

בהמשך הוא מפרש פסוק מפרשת כי תבוא:

״וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״.

רבי שמחה בונים מבין את הפסוק כהוראה של משה לחפש בתורה, ולא בניסים, את הדרך לפגוש את הקב״ה ולבנות איתו מערכת יחסים.

עד עכשיו, אומר משה לעם על פי הפירוש הזה, האכילו אתכם בכפית מבחינה רוחנית. ניסים ונפלאות התרחשו סביבכם ללא הרף. אולם כעת, באמצעות התורה והמצוות, עליכם לטפח את היכולת להבין ולחוות את הקב״ה בתוך המציאות הטבעית והרגילה.

התורה והמצוות עולות על הניסים. הן האמצעי ליצירת מערכת יחסים בוגרת, טבעית ובת־קיימא עם הקב״ה.

כיוון המחשבה הזה מקבל ביטוי קיצוני אף יותר בתורה אחרת של רבי שמחה בונים. לדבריו, התורה היא הסדר היסודי של המציאות כולה, והקב״ה ברא באמצעותה את עולם הטבע. מכאן שכל סטייה או חריגה מן הסדר הטבעי היא גם סטייה מן התורה, ולכן, במובן מסוים, חטא כלפי התורה וכלפי הטבע.

גישתה של פשיסחא יוצאת דופן, והופכת לחלוטין את היחס הרגיל שלנו אל הנס. היא מציעה שהעל־טבעי עלול להסיח את דעתנו ושכל דבר יוצא דופן הוא מטבעו קצר־מועד. דווקא המציאות הרגילה של חיי היומיום צריכה לעמוד במוקד חיינו הרוחניים, ולא רגעים נדירים של התגלות יוצאת דופן.

חיי החולין האפורים שלנו הם היסוד שעליו צריכה להיבנות הזהות הדתית שלנו, והבמה שעליה היא יכולה להתממש.

ייתכן שהרעיון הזה נשמע קיצוני, אך כאשר בוחנים את החלופה הוא נעשה ברור מאליו. אם הנס הוא היסוד שעליו נשענת אמונתנו, הרי שהפכנו את האמונה לדבר שולי וחסר חשיבות.

ראשית, מפגש עם נס הוא אירוע נדיר במקרה הטוב. אם אמונתנו מבוססת על חוויות כאלה, אנו נשארים מובטלים מבחינה רוחנית במשך רוב חיינו. בשעה שאנו ממתינים לרגעי ההתגלות הנשגבים, שאולי לעולם לא יגיעו, השרירים הרוחניים שלנו הולכים ומתנוונים.

מעבר לכך, הרעיון שאנו זקוקים להתערבות על־טבעית כדי להצית את האמונה בקב״ה משקף למעשה חוסר אמונה בעצמנו. הוא אומר שיש משהו זר באמונה שלנו; שהיא ״אינה חלק מן העולם שלנו״, ולכן שום דבר שהוא חלק מעולמנו אינו מסוגל לעורר אותה או לקיים אותה.

צורת החשיבה הזאת עלולה להוביל להיגיון נוח מאוד עבורנו, כמעט מעגלי ואף מזיק, שאנו מאמצים לעיתים בלי להיות מודעים לכך.

ההיגיון פועל כך: באופן אידיאלי, האמונה או עבודת ה׳ היו צריכות להיות מבוססות על הנס ועל החריג. אולם ברור שאיננו ראויים לרמה כזאת של התגלות או התערבות אלוקית. אחרי הכול, הקב״ה אינו ממש מדבר איתנו כבר יותר מאלפיים שנה.

כך אנו מקבלים כרטיס יציאה חינם מן הכלא: לנוכח המציאות השבורה שלנו, השכינה שבגלות וקטנותנו הרוחנית, אי אפשר לצפות מאיתנו להגיע לפסגות הרוחניות הגלומות בנו. לכן עלינו להסתפק בבינוניות שלנו, להתפלל ולהמתין שמשהו יוצא דופן יתרחש — בין שמדובר בביאת המשיח ובין שנבחרת אנגליה תחזיר לעצמה את גביע האשז בקריקט. אם זה שווה משהו, אני הייתי מהמר דווקא על המשיח.

היגיון מפתה, נכון? כל מה שהוא דורש מאיתנו הוא לשבת ולהמתין שמשהו יקרה. גורלנו הרוחני אינו נמצא בידינו.

אלא שבזכות רבי שמחה בונים אני משוכנע כמעט לחלוטין שההפך הוא הנכון. הקב״ה אינו מחולל ניסים למען האנשים שהגיעו להישגים רוחניים, אלא למען מי שזקוקים להאכלה רוחנית בכפית. הניסים אינם נובעים משפע של אמונה, אלא דווקא מהיעדרה.

יש לנו יכולת להגיע לקרבה אל הקב״ה ולהשיג אותו בלי להזדקק לתרועות המלוות את הנס או את החריג. בתורה ובמצוות עומדים לרשותנו כל הכלים הדרושים.

ייתכן שזהו רובד נוסף של יציאת מצרים. במצרים היו בני ישראל משועבדים מבחינה גופנית, אך גם לא הייתה להם שליטה בחוויותיהם הדתיות. אמונתם בקב״ה הייתה תלויה בגורמים חיצוניים ועל־טבעיים.

אולם כאשר הם עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל, כבר יש בידיהם הכלים הדרושים לעצמאות דתית: תורה, מצוות והיכולת לחוש את הקב״ה בתוך הסדר הטבעי של הדברים, ולא מחוצה לו.

השבת החירות הגופנית שלנו לוותה גם בשחרור רוחני. היציאה ממצרים פירושה שהתחלנו להשיב לעצמנו את כוח הפעולה לא רק בחיינו החומריים אלא גם בחיינו הדתיים.

חירות אמיתית פירושה שגורלנו הרוחני — בדומה לכל תחום אחר בחיינו — נמצא היטב בידינו.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page