ויחי
עודכן: 1 בספט׳
בפירושו הראשון לפרשת ויחי, רש״י יוצא לדרך דווקא מצורתה הכתובה של הפרשה ומכך שאין לפניה כל רווח:
״למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו, ונסתם ממנו.״
רש״י מזהה בפרשה תחושה של סגירות ומחנק, ומייחס אותה למותו של יעקב או לאובדן הבהירות הנבואית שלו. שני הפירושים מתקבלים על הדעת, אך אני מבקש להציע הסבר נוסף. בעיניי הוא מעוגן יותר בטקסט וגם הגיוני יותר לאור טענתו של רש״י שבני ישראל כבר החלו להשתעבד.
כדי לעקוב אחר קו המחשבה הזה, עלינו לעיין בקטע המופיע מיד לפני תחילת פרשתנו.
הפסוק האחרון בפרשת ויגש מספר שבני ישראל התיישבו בארץ גושן, נאחזו בה, פרו ורבו. כל זה נשמע תמים למדי. אולם, כמו תמיד, ההקשר הוא הכול.
בפסוקים הקודמים מסופר שלמצרים לא נותרו כסף או מקנה שבאמצעותם יוכלו לשלם תמורת מזון. הם מציעים ליוסף, כנציגו של פרעה, ש״יקנה״ אותם ואת אדמתם תמורת לחם, ויוסף מסכים. בכך הוא מבסס את שליטתו המוחלטת של פרעה באזרחי מצרים באמצעות ריכוז העושר הכלכלי בידיו.
לא זו בלבד שפרעה מחזיק כעת במונופול על השוק; הוא נעשה הבעלים של כל אחד ואחד מן המצרים. היררכיה בלתי ניתנת לשינוי — של מעמדות, ואולי אפילו של קסטות — נטמעת בתוך החברה: כל אזרח, למעט הכוהנים, שייך לפרעה.
יוסף הוא, כמובן, הטכנוקרט האחראי ליישום המערכת הזאת, ושיטותיו אינן מתפשרות במיוחד. הוא עוקר את המצרים מן האדמות שהיו בעבר בבעלותם ומפזר אותם בערים שונות ברחבי המדינה.
זוהי צורה של שליטה ובעלות המחלישה את עצמאותו ואת יכולת הפעולה של היחיד. לפתע, הצעד הבא — הכתבת התנהגותם ומעשיהם של בני האדם — אינו נראה כה דרמטי. להפך: השעבוד והעבדות נראים כתוצאה ההגיונית, ואולי אף הבלתי נמנעת, של המודל הזה.
קשה להאשים את יוסף. ראשית, לא נראה שעמדה בפניו חלופה ממשית. יתר על כן, המצרים עצמם הם שמציעים את הרעיון: הם באים אל יוסף ומציעים שיקנה את אדמתם ויקבל אותם כעובדים משועבדים.
ובכל זאת, יש אירוניה בכך שדווקא צאצאיו של האיש שסייע לרכז את הכוח הם שסובלים ממנו בסופו של דבר יותר מכולם.
כאן, אני מציע, נמצאים החושך המיידי ותחושת הסגירה שאנו חווים בתחילת פרשת השבוע. בין שתי הפרשות, ויגש ויחי, אין כל רווח ואין מרחב לנשימה.
אנו מתחילים להיחנק תחת משקל המונופול של פרעה על הכוח והשליטה, ומתחילים להבחין שהדרך החדשה הזאת לארגון החברה מצרה ומגבילה את חיי האדם. במונחיו של רש״י, מותו של יעקב מאפשר לחושך לחדור אל ליבנו, ואיננו מסוגלים עוד לשאת את עול השעבוד.
כמובן, לא כך השתעבדו בני ישראל בפועל, ואין זה תיאור היסטורי של הדרך שבה נוצרה העבדות במצרים. כפי שכולנו יודעים, העבדות הייתה מרכיב מרכזי בכל התרבויות העתיקות, עם יוסף או בלעדיו.
אם כך, מדוע התורה יוצרת את הקשר הזה? מדוע היא מדגישה את פעולותיו של יוסף לריכוז הכוח ולהטמעת ההיררכיה בשמו של פרעה, ובכך מציגה אותו כמעט כחלוץ מוסד העבדות?
אני מאמין שהצמדת פעולותיו של יוסף לשעבודם העתידי של בני ישראל מעלה אל פני השטח שתי אמיתות לא נוחות.
האמת הראשונה היא שהשעבוד לא התרחש ברגע אחד. זה היה תהליך הדרגתי והרסני. למעשה, הוא אפילו אינו מתחיל בנו. המצרים הרגילים, אלה שנמצאים כביכול ״שם״, הם הראשונים שזוכים ליחס של נכסים ולא של בני אדם.
העבדות אינה תופעה המופיעה יש מאין, ומבנה החברה אינו עובר מחירות לשעבוד בתוך לילה אחד. צמיחתה של העבדות דרשה שינוי בתרבות, בשפה ובצורת החשיבה — שינוי שיכול היה להתרחש רק באיטיות, צעד אחר צעד.
הקצב האיטי של השינוי הפך אותו לכמעט בלתי מורגש, ובהתאם לכך גם לבלתי אפשרי להתנגדות. כאשר התברר שהביטוי הראשוני של אתוס השליטה והכפיפות הפך למערכת מפלצתית של עבדות, כבר היה מאוחר מדי.
האמת הלא נוחה השנייה העולה מן ההצמדה הזאת היא המעורבות שלנו בהתפתחותה של אותה מערכת.
מובן שלכולנו יש נקודה עיוורת בנוגע לאחריותנו שלנו. אנו מעדיפים לדבר על הטרגדיה שבה היינו קורבנות. בתודעה היהודית, העבדות היא אולי ההשפלה המובהקת ביותר שסבלנו מידי אחרים — זה מה שהם עשו לנו! כל ילד יהודי יודע שהמצרים שעבדו אותנו.
שיח הקורבנוּת הזה עלול להיות מסוכן. לעיתים, בשם הצדק המוסרי, הוא מוביל אותנו להפוך בעצמנו למבצעיהם של פשעים דומים באופן מצמרר. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך.
אולם במקרה של מוסד העבדות במצרים, השיח הזה גם מונע מאיתנו לבחון את חלקנו בהתפתחותו. מה אם גם אנחנו נושאים באחריות מסוימת — קטנה למדי, יש להודות — לריכוז ולביסוס כוחו המוחלט של פרעה?
מעצם הצבתם של שני הסיפורים זה לצד זה, נראה שהתורה סבורה שאכן קיים קשר כזה. היא מותחת קו בין מודל השעבוד הכלכלי הריכוזי של יוסף לבין השעבוד והשליטה בבני אדם שבאו בעקבותיו.
זהו, אם כן, החושך שעליו דיברנו קודם, ההולך וסוגר עלינו במעבר מפרשת ויגש לפרשת ויחי.
ייתכן שהחירות מתה בפרשת שמות, כאשר בני ישראל הפכו לעבדים, ומותה ללא ספק הואץ בעקבות מותם של יעקב ויוסף בפרשת ויחי — אך היא כבר נפצעה אנושות בפרשת ויגש.
שעבודו של העם המצרי — שיושם בידי יוסף, גם אם לא נהגה על ידו — היה מבשרו של השעבוד שלנו תחת פרעה החדש. כאשר הבנו זאת, כבר היה מאוחר מדי.



תגובות