top of page

ויצא 2021

תמונת הסופר/ת: יקר תל אביב
יקר תל אביב
30 באוג׳
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 1 בספט׳

לא תמיד קל להיות רב. ישנו סיפור, שספק אם התרחש באמת, על רב צעיר שהתמנה לראשונה לרב קהילה וכמעט הגיע לייאוש מוחל מחברי קהילתו בתוך שבוע אחד בלבד. בכל בוקר, כאשר החזן הגיע לקריאת שמע, פרצה מהומה רבתי: חלק מחברי הקהילה אמרו אותה בקול, אחרים בלחש, ורובם פשוט בחרו להתווכח זה עם זה ולצעוק מקצה בית הכנסת אל כל מי שנקרה בדרכם. המצב נמשך ללא הפוגה במשך כמה ימים, עד שלרב הצעיר נמאס לחלוטין. הוא גרר נציג מכל אחד מן המחנות אל רב הקהילה הקודם, שכבר נהנה משלווה ומנוחה לאחר פרישתו. הרב הצעיר דרש תשובות ודרך ליישב אחת ולתמיד את המחלוקת המבישה. ״האם נהגו בקהילה לומר קריאת שמע בקול?״ שאל. ״אני לא ממש זוכר,״ השיב הרב בדימוס. ״אם כך, אולי נהגו לומר אותה בלחש?״ ניסה הרב הצעיר לכוון אותו. ״לא, אני לא חושב. אני באמת לא זוכר,״ השיב הרב הזקן. ״אבל בכל יום שורר בבית הכנסת תוהו ובוהו מוחלט!״ קרא הרב הצעיר בתסכול. כאילו המתינו לאות מוסכם, שני חברי הקהילה שהביא עמו החלו שוב לצעוק זה על זה. אי אפשר היה להבין את המילים, לא ניתן היה לעקוב אחר ההיגיון והרעש היה בלתי נסבל. ״אה!״ אמר הרב הזקן. ״כך בדיוק היה אצלנו תמיד...״ בדיחה מוכרת? חוויתי השבוע דבר דומה בשיעור פרשת השבוע שאני מלמד יחד עם אמי בזום — שיעור שמומלץ מאוד, אם יורשה לי לומר זאת בעצמי. השבוע העלינו מדרש העוסק בחזון הסולם של יעקב. שנינו הסכמנו שהמדרש היה אהוב במיוחד על אבי, אך היו לנו תפיסות שונות לחלוטין בנוגע למה שהוא למד ממנו. נתחיל במדרש עצמו. המדרש מסביר שהמלאכים שראה יעקב על הסולם סימלו את המעצמות העולמיות הדומיננטיות — יוון, רומא ואחרות. המלאכים, המייצגים את הישויות הגיאופוליטיות האלה, עולים לעמדות של כוח ושליטה עולמית, אך לאחר מכן נופלים מגדולתם אל השחיתות והכאוס. בחלום אומר הקב״ה ליעקב לעלות בסולם. אולם יעקב חושש שגם הוא יסיים את דרכו בסוף המר של המלאכים ומסרב. הקב״ה מבטיח ליעקב שהוא שונה מהם ושאם יעלה — לא ירד. אך יעקב אינו משתכנע ומסרב לעלות על הסולם. משמעותו של המדרש ברורה לחלוטין, נכון? אני זכרתי תמיד עד כמה אבי התרשם מכך שיעקב מבין את טבעה המפתה והמשחית של השררה. בסופו של דבר, בלי קשר למידת האצילות שלנו או לטוהר כוונותינו, הכוח והשלטון ישחיתו אותנו ויביאו לחורבננו. יעקב הבין שאינו שונה מאף אדם אחר. כפי שאבי נהג לומר: ״אלמלא חסד ה׳, גם אני הייתי שם.״ אמי, לעומת זאת, זכרה את התסכול שחש אבי לנוכח היסוסיו, פחדנותו וחוסר אמונתו של יעקב. היא נשארה קרובה יותר לנימתו המקורית של המדרש, הממשיך למתוח ביקורת על יעקב על כך שלא עלה בסולם. היא זכרה שאבי סבר שיעקב לא הצליח לראות מעבר לספקותיו ולמגבלות שהציב לעצמו, משום שחוסר הביטחון שלו חסם את שדה ראייתו. למרבה המזל, אחד מתלמידיו של אבי, דניאל זילברבוש, שהשתתף השבוע בשיעור, פתר את התעלומה: הוא שמע מאבי את שני הפירושים. למעשה, הוא זכר כיצד אבי לימד פעם אחת את אחד הפירושים, ולאחר יום של מחשבה חזר למחרת עם הפירוש ההפוך לחלוטין. מורים גדולים נמצאים בתנועה מתמדת. הם בוחנים מחדש ללא הרף את הדברים שאמרו רגע קודם ואף סותרים אותם. קיימת בהם סקרנות נצחית מסוימת; הם לומדים תמיד וממציאים מחדש את עצמם ואת רעיונותיהם, גם כאשר יסודות אישיותם נשארים יציבים. שמעתי סיפורים רבים על כך שהרב סולובייצ׳יק היה נכנס יום אחד לכיתה ומלמד מהלך חדש בסוגיה, שסתר את השיעור כולו מן היום הקודם. תלמידים רבים של הרב שטיינזלץ זצ״ל ושל הרב זקס זצ״ל תיארו אצל רבותיהם את אותה התכונה. מכיוון שיום השנה לפטירתו של אבי יחול ביום שני הקרוב, אני מקווה שתסלחו לי אם אתעכב מעט גם על דמותו. כפי שציינתי בשנה שעברה, אנשים גדולים הם במידה מסוימת חידה. הם מכילים בתוכם פנים רבות כל כך של החיים ושל הלימוד היהודי, עד שהם הופכים כמעט למראות המשקפות אלינו את הגרסה של עצמנו שבעזרתם ובהדרכתם יש לנו אפשרות להיות. לא זו בלבד שיש להם פנים רבות והם חומקים מן ההגדרות המקובלות, אלא שהם מרגישים בבית בתוך גישות לחיים שלרבים מאיתנו עשויות להיראות סותרות — או לפחות כאלה שקשה מאוד ליישב ביניהן. בעיני אחדים, אבי גילם עובד ה׳ ששילב מחויבות מסורה לתורה ולמצוות, כפי שהן באות לידי ביטוי בהלכה, עם רוחניות עמוקה באופן יוצא דופן. אחרים הדגישו את האקטיביזם המוסרי שלו, שקרא ליידישקייט לשמוע את ״זעקת הרחוב״ ולפעול בעקבותיה: ״אמונה שאינה פונה אל דאגותיו של העולם היא אנכרוניזם — עיוות של היהדות האותנטית.״ כל זה התקיים לצד מופנמות מובהקת, שחיפשה את לחישתו של האלוקי ברגעים ובמקומות האישיים ביותר. תחושה אמיתית של קדושה חלחלה אל האינטראקציות היומיומיות שלו, ובצידה הייתה ציניות חדה שלעגה לכל דבר שהדיף ריח של יראת שמים מזויפת או של העמדת פנים רוחנית — אצל אחרים, אך במיוחד אצל האדם עצמו. אני מודע היטב לסכנה שבהפיכת אבי לדמות נערצת וחסרת פגמים. כשהייתי נער נהגתי להרגיז אותו כששאלתי בקול אם הוא עצמו לא התבלבל מעט בין אביו שלו לבין הקב״ה. בלשון המעטה, השאלה הזאת כלל לא שעשעה אותו. ובכל זאת, אני מבקש להדגיש תכונה מסוימת באישיותו שלדעתי חסרה במידה כלשהי לרבים מאיתנו. לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת עם היהדות שלנו — שלא לדבר על מערכת היחסים שלנו עם הקב״ה. יש לנו הסתייגויות ומעצורים, קשיים ושדים פנימיים, ולעיתים אנו חשים מפוכחים מאשליות, מרוחקים ואף מודרים. רבות מן הדאגות שלנו אמיתיות ומוצדקות. הן נובעות מבעיות עמוקות שלא ייעלמו בהינף שרביט או בעקבות דבר תורה מוצלח. אבל כיצד אנו חווים את הקב״ה? לעיתים קרובות, אני חושש, אנו מרגישים שהוא נוזף בנו, כמו מורה המנופף לעברנו באצבע מאשימה. נדמה שהמסר הוא שאיננו טובים מספיק — ולכן אין שם דבר שמדבר אלינו. אבל אולי ידו של הקב״ה אינה נוזפת בנו אלא קוראת לנו להתקרב. אולי היא מזמינה אותנו לעשות צעד לעבר קרבה — ולעבר הלא־נודע. לעיתים קרובות נדמה שאנחנו פועלים מתוך הגדרה צרה מאוד של משמעות החיים ה״דתיים״, ולצידה צורך נלהב מדי להגדיר את הקב״ה — כ״אחר״ המוחלט, כמוסר, כטבע או כמושג אחר כלשהו. הדבר מובן: כולנו רוצים לדעת את מי אנו עובדים וכיצד עלינו לעבוד אותו. אך בה בעת הוא גם מצער. מצער, מפני שאנחנו מתחילים לעבוד אל שאיננו מאמינים בו. מצער, מפני שאנחנו מגדירים את ההתנהגות הדתית — בתחום המוסר או הפולחן — באמצעות סיסמאות נוחות ומעשים חד־פעמיים, הסגורים כמעט לחלוטין בפני שאר מרכיבי חיינו. החיים הדתיים שלנו מוגבלים לעיתים קרובות לתת־תחום מסומן בקפידה בתוך חיינו הפנימיים והחיצוניים. אולם בעיני אבי, הקב״ה היה מציאות. הוא היה בכל מקום ובכל עת — ולנו, כבני אדם, היו האחריות והזכות להיות איתו במערכת יחסים. התודעה הזאת חייבה התנהגות ועמדות בכל תחומי החיים: האישי, הקהילתי, הפולחני והמוסרי. אם כי אני כמעט בטוח שבעיני אבי ההבחנות האלה כלל לא היו משמעותיות. המחויבות הזאת לא נבעה מרגשות אשמה או ממודעות חריפה לחסרונותיו של האדם, אלא מאהבה; מתוך ההכרה שנשמתנו צמאה לקב״ה — לדבוק בו בתפילה, להעמיק בדבריו ולתקן את עולמנו השבור, בהנחיית נוכחותו המתמדת ובכל כוחנו.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page