כי תצא 2021
עודכן: 1 בספט׳
כולנו היינו שם. אולי חלפו עשרות שנים מאז ימי בית הספר שלכם, ואולי הם עדיין זיכרון טרי למדי, אבל אני בטוח שכל אחד מאיתנו חווה בשלב זה או אחר משהו דומה. דמיינו את הסצנה: המורה ממשיך לדבר בקול מונוטוני על טניסון או על טריגונומטריה, ואתם וחבריכם מעבירים את הזמן בדרכים המקובלות — לוחשים בדיחות, מעיפים חתיכות מחק זה על זה ובאופן כללי עושים שטויות. עוד יום לימודים רגיל. אלא שהיום המורה אינו מסתפק בצעקה כללית לכיתה להקשיב. מסיבה כלשהי הוא מחליט שאתם מנהיגי החבורה, ומעמיד אתכם במקומכם לעיני כולם. אולי אפילו קיבלתם ריתוק. האם ייתכן עיוות דין חמור מזה? במקרה הגרוע ביותר הייתם רק אחד מכמה שותפים למעשה, אשמים בכך שלא הסתרתם את החיוך בזמן, או שהייתם מטרה מפתה מדי עבור משליכי המחקים מהשורה האחרונה. מדוע דווקא אתם צריכים לספוג את האש כאשר אחרים אשמים הרבה יותר? במילותיו הנצחיות של כל מתבגר מאז ומעולם: זה פשוט לא הוגן. ייתכן שהפרטים משתנים, אבל אני מניח שרובנו חווינו משהו דומה. הדברים הזכורים ביותר הם ההשפלה ותחושת העוול הבוערת שנאלצנו לשאת: לא הוגן שדווקא אנחנו נדרשנו לתת דין וחשבון לעיני כולם, בזמן שאחרים, שהיו ראויים לנזיפה באותה מידה או אף יותר, יצאו ללא פגע. המורה היה צריך לעצור לרגע, להביט סביבו, להעריך את המצב ולהעניש את הכיתה בהתאם לתמונה הרחבה של מה שהתרחש. אין ספק שזה היה הגיוני הרבה יותר. לרוע מזלם של תלמידים בכל מקום, נדמה שהתורה דווקא עומדת לצידו של המורה — לפחות בפרשת השבוע, הכוללת בין שלל מסחרר של מצוות גם את הציווי הבא: **כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא־תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי־יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ׃** התרגום המקובל לפסוק, אף שהוא מדויק בעיקרו, נוטה לטשטש פרט חשוב בנוסח העברי. האדם שאת נפילתו אמור המעקה החדש למנוע מכונה *הנופל* — כלומר, מי שכבר מוגדר כ״נופל״ או כ״מי שעומד ליפול״. זוהי דרך משונה מעט לנסח את המצווה. הגיוני יותר היה לכתוב דבר כמו: ״בנה מעקה לגגך, פן ייפול ממנו אדם״. רש״י מבחין בחריגה הזאת ומצטט פירוש מדרשי מן הספרי, המסביר שהפסוק מנוסח כך כדי לכלול אפילו אדם שהיה ראוי למיתה על פי גזירת שמים. ההסבר הזה משתלב במשמעותה הפשוטה של המצווה ואף מרחיב אותה. לא זו בלבד שאינני יכול להשתמש ברשלנותו של אדם אחר כתירוץ להתנערותי מאחריות; אפילו אם אותו אדם ״ראוי״ למות, חובתי להגן עליו נשארת חזקה בדיוק כפי שהייתה. התורה אינה מעוניינת לבחון את מעשיי בהתאם למעשיהם או לזכויותיהם של אחרים. כל זה אינו רלוונטי. השאלה היא: האם הקמתי מעקה לגגי? האם פעלתי כראוי? התנהגותם של האחרים — מה שמכונה ״ההקשר״ — אינה משנה דבר. דרך החשיבה הזאת תובענית ובלתי מתפשרת, אך היא גם נראית נאיבית במידה כמעט מרעננת ומנותקת מן המציאות. הרי כולנו תוצרים של סביבתנו; כיצד אפשר להפריד באופן מוחלט בין מעשינו לבין ההקשר שבתוכו הם נעשו? ובכל זאת, יש משהו משחרר במודל הזה. כמו במצוות רבות כל כך בפרשת כי תצא — ובספר דברים כולו — מוקד תשומת הלב הוא מעשיי שלי, ולא אנשים או גורמים חיצוניים שאינם בשליטתי. דרך ההתבוננות הזאת בעולם מזכירה לנו שיש בידינו יותר יכולת בחירה ויותר אחריות מכפי שלעיתים נוח לנו לחשוב — דבר מפחיד ומעורר תקווה כאחד. כמובן, אין זה הגיוני לחשוב כך בכל מצב. באופן אידיאלי היינו רוצים להיות אדונים לגורלנו, אך תמיד יהיו דברים שיגבילו את יכולת הפעולה שלנו: אילוצים מעשיים, גורמים חיצוניים שאינם ידועים לנו או עצם העובדה שכוח הפעולה האנושי מוגבל מיסודו. אולם ייתכן שאלול הוא הזמן לחשוב בצורה מעט אידיאליסטית יותר, ולאפשר לעצמנו לשאול כיצד היינו רוצים שחיינו המוסריים, הרוחניים והקהילתיים ייראו. הדרך לעשות זאת היא להפנות את המבט בחזרה אל עצמנו: להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים, להפסיק להביט מעבר לכתף ולהפסיק להשליך את האחריות על מישהו אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו עומד לבדו לפני הקב״ה. אנו יכולים לחזור אל הכיתה — להרגיש אשמים ולא מספיק טובים ולחפש סביבנו אדם או דבר שנוכל להאשים — או להשתמש במפגש הזה כהזדמנות לבחון מחדש את שאיפותינו ואת האופן שבו אנו תופסים את עצמנו.



תגובות