top of page

פינחס 2021

תמונת הסופר/ת: יקר תל אביב
יקר תל אביב
30 באוג׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 1 בספט׳

במהלך העשור האחרון צצות תוכניות למנהיגות יהודית כפטריות אחרי הגשם. השאלה כיצד לטפח במנהיגים פוטנציאליים, לעורר בהם השראה ולהעניק להם כלים וכוח, מעסיקה אותנו מאוד; המחסור במנהיגות, הן בישראל והן בתפוצות, מורגש היטב. מאלף, אם כן, לקרוא בפרשת השבוע על מינויו של יהושע ליורשו של משה, ולבחון כיצד התורה וחז״ל תופסים את מודל המנהיגות החדש הזה. לכאורה, הסיפור שמספרת התורה פשוט למדי. משה מבקש מהקב״ה לבחור מנהיג חדש ופונה אליו כאל ״אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר״; הקב״ה מורה לו לקחת את יהושע, ״אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ — אדם בעל רוח, אדם מעורר השראה. המנהיג החדש הוא אדם של ״רוח״, אדם שבכוחו להפיח רוח באחרים. הקב״ה, המכיר את טבענו ויודע איזו רוח מפעמת בכל אחד מאיתנו, הוא ללא ספק המתאים ביותר לבחור את האדם הנכון לתפקיד. מנהיג ״בעל רוח״ הוא מי שמנהיג באמצעות דוגמה אישית, ומסוגל לרומם את רוחנו ברגעי שפל; אדם שיש לו חזון ושיכול לעורר בנו השראה לפעול למען הגשמתו. אף שמנהיג כזה הוא אחד מאיתנו, לעיתים נדמה שהוא משכמו ומעלה — לאו דווקא בגובהו, כפי שהיה שאול, אך בהחלט ברוחו. כולנו מכירים את מודל המנהיגות הזה, מבית הספר, ממגרש הכדורגל או מן הפוליטיקה. אנו כמהים לדמות כריזמטית שתעורר בנו השראה ותוביל אותנו קדימה. אולם מוכר ככל שיהיה המודל הזה, אין זו הדרך שבה חז״ל מתארים את כישוריו המנהיגותיים של יהושע. רש״י, המצטט את מדרש תנחומא, מעניק משמעות מעט שונה לפנייתו של משה אל הקב״ה כאל ״אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר״. הביטוי הזה מדגיש שהקב״ה מכיר היטב את אופיו ואת דעתו של כל אדם, ושאין שני בני אדם הדומים זה לזה. משה ביקש מן הקב״ה: ״מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו״. מקריאתו של רש״י בבקשת משה עולה תפיסה אחרת לחלוטין של מנהיגות. במקום מנהיג מעורר השראה, כריזמטי ותובעני, המודל של חז״ל מדגיש מנהיגות המאחדת באמצעות הבנה וקבלה. כפי שמזכירים לנו מונטי פייתון, ״כולנו אינדיבידואלים״ — אלא שלעיתים קרובות משמעות הדבר היא שאיננו מסתדרים כל כך טוב זה עם זה. הדרך מן ההכרה שאין שני בני אדם דומים זה לזה ועד לכך שאותם שני בני אדם כלל אינם מחבבים זה את זה, קצרה למדי. משה אומר לקב״ה — על סמך התנסויותיו הקשות במדבר — שעליו לבחור מנהיג המסוגל להכיל בני אדם. ייתכן שהאירועים הכבירים והדרמטיים של יציאת מצרים ושל ההיחלצות מן העבדות דרשו מנהיגות כריזמטית. אולם הכניסה לארץ המובטחת והניסיון לבנות בה חיים סדירים זה לצד זה דורשים צורה אחרת של מנהיגות: מנהיגות המסוגלת להכיל כל אדם ״לפי דעתו״, ולראות את הפוטנציאל הטמון בכל אחד מאיתנו. בשעה שמתכוננים לחלוקת הארץ בין המשפחות והשבטים, חיוני שמנהיגו החדש של העם יבין שכל אדם תורם משהו לפסיפס המורכב והיפה הקרוי עם ישראל. כיום נדמה שמודל המנהיגות של חז״ל רחוק מאיתנו מתמיד. קיימת נטייה, לעיתים תת־מודעת, לזהות בין הקשבה לדעתו של אדם וניסיון להבין את נקודת מבטו לבין הסכמה עם אמונותיו או אימוצן. אנו חוששים להיראות כמי שמצדיקים רעיונות המנוגדים לשלנו, פן הם יקשו עלינו להחזיק באמונותינו שלנו. במקום זאת אנו כמהים לדמותו של מנהיג חזק וכריזמטי, וכמעט עסוקים יותר בצורת המנהיגות מאשר באמונות, בערכים או באידאולוגיות שהיא מבקשת לקדם. האירועים שהתרחשו בחודשים האחרונים בכל חלקי החברה רק חיזקו את תשוקתנו הבוסרית לפתרון מהיר, וביצרו עוד יותר את עמדותינו המוצקות ממילא. אולם ללא הקשבה לאחרים, הערכים שאנו טוענים כי אנו מאמינים בהם מתיישנים ומתקשים. האידיאלים הנעלים וה״איזמים״ השונים, שפעם הוציאו אותנו לדרך, הופכים לסכי עיניים המצמצמים את מבטנו אל האופק ולכותונת כפייה המגבילה את התקדמותנו. אנו מייחסים משקל רב יותר לסיסמאות ולטיעונים קלישאתיים מאשר לעצמנו. במקום לבחון באופן ביקורתי את עמדותינו הקודמות, הן הופכות לאמות המידה שעל פיהן אנו שופטים את עצמנו. כך הופכים דיונים למחנאיים ומשרתים את האינטרסים של כל צד; כך מידרדר השיח ל״אם אינכם איתנו, אתם נגדנו״. כאשר אין הקשבה אמיתית, אין באמת ״צד אחר״ בוויכוח — יש רק אויבים הטועים באופן מסוכן, או אפילו זדוניים ממש, שיש לגנותם, להפוך אותם לשדים או פשוט להתעלם מהם. חוסר היכולת להכיר בלגיטימיות של עמדה מנוגדת מרוקן מתוכן את האידיאלים ואת האמונות שלנו. הם נעשים שבירים, והחיוניות של נקודת המבט האישית והייחודית שלנו הולכת ונעלמת. כתוצאה מכך, לא זו בלבד שאיננו מסוגלים להכיל אנשים המחזיקים בנקודות מבט אחרות, אלא שאנו גם מתיישרים לפי העמדות המקובעות של המחנה שלנו, במקום להתמודד ברצינות עם אמונותינו ולבחון אותן לעומק. על פי המדרש, משה הבין את כל זאת כאשר ביקש מן הקב״ה למנות אחריו אדם המסוגל להעריך את הגיוון ואת ריבוי הקולות בעם. אם אנו רוצים לחיות יחד כעם בהרמוניה, מוטב שגם אנחנו נבין זאת — ונבין כי בדרכה שלה, צורת המנהיגות הזאת אינה כריזמטית פחות מזו של המנהיג הסוחף והלוחמני. הכריזמה וכוח המשיכה של יהושע שקטים, רגועים וקשובים. ייתכן שאין זה מקרה שפרשנותו של רש״י לבקשת משה מבוססת על הביטוי ״אֱלֹהֵי הָרוּחֹת״. יש בו רמז לקלילות ולעדינות, וליכולת לעורר השראה ולאחד באמצעות איפוק ומיומנות. מנהיג כזה אולי אינו גיבור אדיר, אך הוא בהחלט *איש רוח*. כשהוא מופיע, יש בכוחו להשרות על כולנו משהו מאותה רוח. ועד שיגיע מנהיג כזה, האחריות מוטלת על כולנו לטפח את הרוח הזאת בתוכנו.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page