פסח 2022
״נאה דורש — נאה מקיים!״
״מי שגר בבית מזכוכית, שלא יזרוק אבנים...״
נשמע מוכר, נכון? האמירות השחוקות האלה מזכירות לנו את הצביעות שלנו, את הנקודות העיוורות שלנו ואת הקושי הכללי לחיות בהתאם לשאיפותינו ולאידיאלים התאורטיים שלנו. למעשה, במוקדם או במאוחר הן נוטות להופיע כמעט בכל ויכוח או עימות בין־אישי משמעותי.
באופן משעשע, הן רלוונטיות גם לפסח — ולא רק מפני שבשל הלחץ העצום של ההכנות לחג אנחנו בדרך כלל מאבדים את סבלנותנו כלפי כל דבר שנמצא בסביבתנו: חי, צומח, דומם ואפילו אנושי.
עובדה מדעית מתועדת היטב היא שהחמץ מצמיח רגליים כשבוע לפני פסח. לעולם אי אפשר לדעת לאן הוא הצליח להגיע!
ספרים שלא נפתחו במשך שנים נבדקים ביסודיות בחיפוש אחר חמץ. אולי זה אפילו אינו רעיון גרוע כל כך: אילו היינו שולפים מן המדף את הספר הנכון, היינו לומדים שסביר יותר שנקבל הרעלת מזון מכל האבק שייפול לתוך המרק שלנו מאשר מחתיכת חמץ שהמתינה בסבלנות מאז המהפכה של השנה שעברה, טיפסה בכוונה לתוך הספר וכעת החליקה ממנו אל הקערה.
החמץ הפך לפתולוגיה, לאיסור כמעט דמוני. מבחינה הלכתית הוא אינו פועל בהתאם לאותו היגיון משפטי של דיני הכשרות הרגילים. בדרך כלל, חומר אסור המהווה פחות מאחד חלקי שישים מן התערובת נחשב בטל; הדבר אינו נכון לגבי חמץ בפסח.
נוסף לכך קיים גם מרכיב פסיכולוגי־רוחני: החמץ מסמל גאווה ויהירות — המזכירות את פרעה — והוא נתפס כהפכה המוחלט של עבודת ה׳.
כל זה מובן בהתחשב בכך שחמץ הוא איסור יוצא דופן מאוד. מדובר בדבר שממנו אנחנו נהנים במשך כל השנה. דבר אחד הוא לאסור, ככלל, בשר בחלב או חזיר. דבר אחר לחלוטין הוא לקחת מרכיב מרכזי בתזונה שלנו, שיש לנו כלפיו אסוציאציות חיוביות — מישהו רוצה חתיכת עוגה? — ולאסור אותו למשך שבוע אחד בלבד.
כל תפיסת עולמנו נדרשת להשתנות והרגלינו צריכים להיעקר. אין פלא שאיסור החמץ מחמיר עד כדי התנהגות כמעט כפייתית. במשך שבוע אחד הוא הופך להתגלמות הרוע — גלגולו של היצר הרע ושל כל התכונות השליליות שעלינו לתקן בעצמנו.
יתר על כן, מבלי להיכנס לפרטי ההלכות, נדמה שהתורה עצמה נוקטת עמדה מחמירה מאוד כלפי החמץ. הפסוק אומר:
״מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ״ (שמות י״ג, ז׳).
הפסוק נראה כאילו הוא אוסר לראות או למצוא חמץ בכל מקום, בלי קשר לשאלה למי הוא שייך. אולם אם זו הייתה הכוונה, ניסוח הפסוק משונה מעט. היה פשוט יותר לכתוב: ״לא תראה חמץ״.
חז״ל מפרשים את הניסוח החריג באופן מצומצם מעט יותר:
״שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה״ (פסחים ה׳ ע״ב).
כלומר, אסור לאדם לראות חמץ השייך לו, אך מותר לו לראות חמץ השייך לאחרים — לגויים — או להקדש.
הדגש על המקום נעלם ובמקומו מופיעה שאלת הבעלות. איסור החמץ מתווך כעת באמצעות האחריות האישית ולכן נעשה מעט פחות מקסימליסטי. שינוי משמעותי, אולי, אבל רק פירורי נחמה — סליחה, אני אפסיק — לאלה מאיתנו שהופכים את בתיהם מן היסוד.
וכל זה מחזיר אותי אל הפתיחה.
כיצד עלינו להבין את דברי הגמרא? חז״ל העבירו את הדגש מקיומו הפיזי של החמץ ומקרבתו אלינו אל שאלת הבעלות. האם משמעות הדבר שאיסור החמץ עוסק יותר ביחסנו אל עצמנו מאשר במציאות הפיזית של החמץ?
רבי אלעזר הכהן, אב בית הדין של סוכאטשוב, מציע פירוש יפהפה למהלך של חז״ל. לדבריו, הגמרא עוסקת בדרך שבה אנו מתייחסים לחסרונותינו לעומת הדרך שבה אנו שופטים אחרים.
היא מדגישה את האיסור לראות את החמץ שלנו, משום שבחיים האמיתיים זה בדיוק מה שאיננו עושים. אנחנו רואים ללא הרף את חסרונותיהם של אחרים; אצל חלק מאיתנו נדמה שזה כל מה שאנחנו מסוגלים לראות.
בפסח אנחנו מצווים ״לא לראות״: לבער את החסרונות שלנו ולא להתמקד בפגמיהם של אנשים אחרים, יהיו אשר יהיו. כפי שניסח זאת רבי אלעזר בצורה קולעת: ״החמץ של הזולת אינו מענייננו!״
״דאיכא ברשותי״: פירש הרה״ק רבי אלעזר הכהן, אב״ד סוכאטשוב זצ״ל, שאין אדם חייב לבער אלא חמץ שברשותו, דכתיב: ״ולא יראה לך חמץ״ — שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
לפי שדרכו של אדם היא: ״שלך אי אתה רואה״ — אין אדם רואה נגעי עצמו; אבל ״אתה רואה של אחרים״ — כל מום בזולת; ו״של גבוה״ — לבקר הליכות צדיקי עליון...
על כן נצטווינו להתמקד בחמצנו, וחמץ הזולת אינו מעסקנו!
התורה הקצרה והקולעת הזאת אינה מגלה לנו דבר שלא ידענו על עצמנו, אך היא מעניקה מסגרת חדשה לכמה נושאים הקשורים לפסח.
ראשית, פסח אינו סוג של חופשה רוחנית המנותקת מן החיים האמיתיים, שבמהלכה אנחנו מנסים לטעון מחדש את המצברים ולעבוד על צמצום גאוותנו — ההבנה הקלאסית של סמליות החמץ — או לאמץ פשטות, לפי גישה מודרנית יותר.
פסח מלמד כיצד עלינו להתנהג במשך השנה כולה. הוא הכלל, לא היוצא מן הכלל.
שנית — וכאן הדברים נעשים פולמוסיים יותר — למרות כל מה שלמדנו ושמענו, ולמרות נטיותינו הכפייתיות, החמץ אינו עניין של הוצאת אנשים אחרים מדעתם. הוא אינו עוסק במניעת האפשרות שאנשים אחרים יכניסו את החמץ שלהם, חס ושלום, אל בית החולים.
הוא עוסק בחמץ שלנו.
במה אנחנו עדיין נאחזים? מה עדיין נמצא בבעלותנו, אף שהגיע הזמן לבטל אותו ולוותר עליו?
איסור החמץ עוסק בחסרונות ובפגמים שלנו — וזהו לקח שאינו מיועד רק לפסח, אלא לשנה כולה.



תגובות