בחירות גדולות – והתמרדויות קטנות
באופן טבעי, אנו נוטים לראות את יציאת מצרים דרך נקודת המבט של הדמויות המרכזיות בסיפור: הקב"ה, משה פרעה – אותן הדמויות שמשחקות תפקיד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות המכריעות בסיפור. אולם למרבה ההפתעה, זו אינה נקודת המבט שדרכה התורה מגישה לנו את הסיפור, לפחות לא בתחילתו. אם נשים לב, אפילו הקב"ה עצמו אינו נמצא בקדמת הבמה עד לאחר תחילת הסיפור בסוף פרק ב'. התורה מגישה לנו את סיפור יציאת מצרים דרך חוויתיהם של דמויות משניות דווקא, ובאמצעות הדילמות אותם הם פוגשים במציאות העגומה של מצרים: החל בסיפור המיילדות העבריות, עבור בסיפורה של בת פרעה, וכלה בסיפורו של משה בתקופה עוד לפני שנהיה מנהיג דגול.
אין זה משנה כרגע אם המיילדות העבריות היו עבריות בעצמן, או שהן רק יילדו את העבריות (לדעתי הן המיילדות היו דווקא מצריות. ראו נחמה לייבוביץ על הפרשה), הנקודה החשובה היא שהן התייצבו כנגד הרשויות, תוך שהן מסכנות את חייהן, משום שהן האמינו שהן עושות את הדבר הנכון, שנאמר עליהן ש"יראו את האלקים". בת פרעה מגלה את אותה התכונה: היא יצאה מגדרה על מנת להציל ילד עברי, למרות שבקלות היא יכלה להסב את מבטה ולהתעלם מהתיבה הקטנה שראתה בנהר. חז"ל בחריפותם קראו לבת-פרעה "בת-יה", בתו של אלוקים, אולי משום שבמעשה שעשתה היא באמת הלכה בדרכי הא-ל. גם משה הצעיר "יוצא אל אחיו" במטרה להיטיב איתם. במקרה אחד הוא מתייצב למען אחד מאחיו כנגד הנוגש המצרי ומציל אותו מידיו, ובמקרה אחר הוא מנסה לפשר בין שני יהודים ניצים. בעצם, אולי מעשי החסד האלו, הם שהובילו את הקב"ה להתערב ולהתייצב בקדמת הבמה על-מנת להושיע את העברים? ולכן הקב"ה מופיע רק לאחר סיפורי הצדק ה"קטנים" האלה. כלומר, רק לאחר שהיה מי שיפגין בחברה תכונות של אכפתיות, דאגה לזולת, וראיית האחר, נהפכנו כולנו ראויים להיגאל.
עד כאן – אין חידוש גדול בדברי, אך בואו ניקח צעד נוסף:
בדינמיקה המתוארת למעלה, הצורך בגילוי תכונות מסוימות על מנת להיות ראויים לגאולה, קיים צד מסוים שלעתים נח להתעלם ממנו, וברצוני דווקא להעניק לו את הנפח הראוי. עכשיו, מתוך חכמה שבדיעבד כאשר אנו מכירים את הסיפור ואת סופו, אנו יודעים לומר עד כמה משמעותית היתה ההחלטה של בתיה להציל את משה, ועד כמה ההשלכות של מעשיה היו הרות-גורל. אולם בזמן ההתרחשות, זה ודאי לא היה ידוע כלל. בת פרעה הצילה את התינוק מתוך תחושה פנימית חזקה של חמלה ודאגה, אולי אפילו בהיסח דעת, אבל לבטח שלא משום שידעה מיהו משה או מהן השלכות מעשיה. יתרה מכך, בסיפור המיילדות, הן סיכנו את עצמן בסירובן להשליך ליאור את הילודים למרות שבסופו של דבר, טוב לבן לא הועיל בדבר. פרעה פשוט מצא דרך חלופית למלא את רצונו בלעדיהן, כאשר ציווה על העם המצרי כולו לעזור בהשלכת התינוקות הזכרים היהודיים ליאור. אבל זה לא משנה לנו. בצדק אנחנו מרגישים שפעולותיהם של המיילדות, בת-פרעה ומשה היו משמעותיות מאוד - בין אם היה תועלת עתידית במעשיהם או לא. הם קבעו רף מוסרי טהור למעשים שנקי מכל שיקול על הפרגמטיות של המעשה ותוצאותיהן. בכך, הן היו מבשרות הגאולה - אפילו בלי לדעת שמעשיהם יובילו לכך...
אנו חיים בתרבות פרפקציוניסטית ולעתים אנו נוטים לשפוט את מעשינו על פי מבחן התוצאה. אחת ההשלכות המצערות של קו המחשבה הזה היא שהיא מדרדרת אותנו בסופו של דבר לחוסר פעולה מכיוון שאנחנו בוחנים לעומק כל מעשה לא עפ"י המשמעות והערך שהם נושאים, אלא על פי סיכויי ההצלחה שלה והשפעתה במרחב חיינו. בעידן הגלובליזציה ובתרבות הדיגיטל בו אנו חיים, הקושי ליזום פעולה מתעצם אף יותר, שכן יש עדיפות לתנועות ההמון והפופולריות על פני תחושת השליחות האישית.
מנגד, ישנם הרבה מגרעות לקו המחשבה המתעדף את הצדק האישי על פני המעשה הפרגמטי. ההתלהבות היתרה בלהאשים אחרים לאור הצדק האישי שלי יכול להוביל אדם לבצע מעשים נוראיים בשם ה"צדק" (זכור לי שירו של ייטס: "הטובים נעדרי כל אמונה, והגרועים שבגרועים מלאים להט נלהב"). בעידן בו הפוליטיקה היא קיצונית, יהיה זה חכם להזכיר לעצמנו שישנם רק מעט עקרונות קדושים שעבורם אנו לא יכולים להתפשר. יתרה מכך, צדקות יתר יכולה להתפרש לעתים כזחוחה ובכך מסכנת את יושרת המעשים עצמם על אף הכוונות הטובות הטמונות בהן. סבא שלי היה אומר: “[such people] have passed the test, and feel that they may award themselves a diploma in moral excellence. "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם": ההתעקשות היהודית על עשייה שגרתית של מצוות יומ-יומיות בחיינו מלמדת אותנו דווקא שאל לנו להוקיר מקרים יחידניים של הירואיות.
אולם, נסו לדמיין מה היה קורה אילו היו המיילדות העבריות היו נכנעות ללחץ של פרעה, או אילו בת פרעה הייתה מחליטה שהצלה של תינוק עברי אחד אינו שווה את המאמץ הכרוך בגידולו, או אילו היה משה נשאר בארמון פרעה, שוכב רגל על רגל, וחי את הזרות שהיתה מנת חלקו בכל מקרה. יש להניח שכולנו היינו עדיין עבדים במצרים; בטוח שהיינו נשארים משועבדים ברוחנו.
נ.ב. ביום שישי הקרוב (17.1) אנו מציינים 75 שנים להיעלמותו של חסיד אומות העולם ראול וואלנברג. ביום שני שלאחריו נציין גם את יום הירצחו של מרטין לותר קינג. אתם מוזמנים לחבר את הנקודות בעצמכם.