top of page

שבת נחמו

תמונת הסופר/ת: יקר תל אביב
יקר תל אביב
30 באוג׳
זמן קריאה 3 דקות

עודכן: 1 בספט׳

עד שישבתי שבעה על אבי ז״ל, ההלכה שלפיה אין פותחים בשיחה עם האבל אלא ממתינים שהוא יפתח בדברים מעולם לא הייתה מובנת לי. תמיד נראה לי מאולץ, מתוח ומביך שלא לצורך להיכנס לבית שבעה ולא לדבר עם האבל עד שיפנה אליך — ובכל מקרה, הרי באת לנחם אותו, אז מדוע לא לפתוח במילים מנחמות? רק כשהפכתי בעצמי לאבל הבנתי מה עומד מאחורי ההלכה הזאת, הנראית לכאורה מנוגדת לאינטואיציה. ראשית, ייתכן שהאבל דיבר כל היום או כל השבוע — ואולי הדבר האחרון שהוא רוצה הוא שידחקו בו לשפוך שוב את ליבו, גם אם אנו, המבקרים בבית האבל, היינו רוצים בכך כהוכחה שלא הגענו לחינם. אולם יש כאן גם שאלה יסודית יותר: איננו יודעים כיצד האבל רוצה שינחמו אותו. לפעמים מרחב ושקט הם הדבר הנכון, ולפעמים חיבוק; ייתכן שהוא רוצה לשמוע על ההשפעה העצומה שהייתה ליקירו במהלך חייו, או פשוט להעלות זיכרונות על מוזרויותיו ועל חסרונותיו. נחמה יכולה ללבוש צורות שונות מאוד, בהתאם למצב ולאנשים הנוגעים בדבר. זוהי מלאכת קודש ואנו מצווים לעסוק בה, אך אין לה ספר הוראות או פתרון אחד המתאים לכולם. למעשה, נדמה שזהו אחד הלקחים העולים מסיפורו של איוב: בניסיונותיהם לנחם אותו, חבריו של איוב משמיעים נאומים שהכינו מראש וקלישאות שחוקות, מתארים את הקב״ה באופן מסולף וכושלים ביצירת קשר אישי עם איוב. התוצאה היא שהם מעוררים את כעסו של הקב״ה, ובוודאי אינם מנחמים את חברם האומלל. כל זה בא לומר שכאשר מדברים על נחמה ותקווה — כפי שנהוג לעשות בשבת נחמו — עלינו להתנהל בזהירות ובענווה. ואחרי שאמרתי את כל זה, הנה דעתי בנושא... מה מנחם בשבת נחמו? ההפטרה מישעיהו פרק מ׳, שממנה קיבלה השבת את שמה, יפה ומעוררת השראה, אך גם מדברת בנימה נשגבת ורבת הוד: *״וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה... שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ... מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר״* (פרק מ׳). הקושי הוא שלא ברור מה עלינו לעשות עם התמונה הקוסמית הזאת, בהיעדר דבר־מה אישי יותר, תוכנית פעולה מעשית או הנחיה המכוונת אל האדם היחיד. כיצד נוכל לשאוב ממנה נחמה ברמה האישית? כתשובה, אבקש להציע קריאה נוספת בהפטרה. נהוג לומר כי ״אין אדם גדול מחלומותיו״. אולם אמירה זו עלולה לא פעם להוביל להתפכחות כואבת: אם איננו מסוגלים לראות אפשרות אחרת, אם קשה לנו לחלום על עתיד טוב יותר או להבין כיצד נוכל להגיע אליו — אל מה נוכל לשאת את עינינו? הדבר נכון הן בחיינו האישיים, שבהם אנו נתקלים שוב ושוב באותם קשיים ישנים, והן במרחב הציבורי, שבו אנו חשים לעיתים חסרי חשיבות וחסרי אונים אל מול הכוחות האדירים הפועלים בו. לא זו בלבד שאנו חשים לכודים בקטנותם של חיי היומיום, ללא יכולת לדמיין דבר־מה גדול יותר; אנו גם חשים שאין בכוחנו לחולל שינוי, אפילו אילו ידענו מהן מטרותינו הסופיות. הפטרת שבת נחמו אומרת לנו שיש לנו שותף ושאיננו לבד — או כפי שנאמר בהמנון האיקוני של מועדון הכדורגל ליברפול: *You’ll Never Walk Alone*, ״לעולם לא תצעד לבד״. גילוי נאות: כמי שנולד במנצ׳סטר, אינני אוהד ליברפול, אבל יש לתת קרדיט במקום שבו הוא מגיע. האחריות לתיקון עולם ולחלום על עתיד טוב יותר אינה מונחת על כתפינו בלבד. הפוטנציאל של העולם אינו מוגבל על ידי גבולות חלומותינו או הבנתנו האישית, וטוב שכך: אפילו צירוף כל חלומותיה של האנושות עדיין היה משקף את דלותו היחסית של דמיוננו. אילו כל כובד האחריות היה מוטל על מוחותינו האנושיים מדי, המלאים מחשבות קטנוניות ורעיונות צרים, היה בכך משהו מייאש למדי. בתגובה לכך, שבת נחמו מפגישה אותנו מחדש עם אמת היסוד של הבריאה: איננו לבד; הקב״ה חולם על העולם הזה ויש לו תוכניות עבורו. מרכזיותה של גדלות הקב״ה — ״וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי״ — אינה באה רק לומר שאין ביכולתנו לתפוס את גדולתו. היא משנה בפועל את הדרך שבה אנו רואים את העולם, וממילא גם את מה שאנו מסוגלים לדמיין כגאולה אפשרית. הגאולה שהקב״ה מביא, תיקון העולם שלו, משתרעת הרחק מעבר לגבולות דמיוננו. היא חורגת מתקוותינו, מרצונותינו — ובאופן מכריע, גם מאמונותינו. כאשר אנו ״שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה״, אנו מבינים שאיננו צועדים לבד, ושיש לנו שותף החולם איתנו ולמעננו. אך חשוב מכך, אנו מצליחים, ולו לשבריר שנייה, להביט בעולם מנקודת מבטו — וכמו איוב, להגביה מעט את נקודת המבט שלנו.

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page