שופטים2021
עודכן: 1 בספט׳
לאלה מאיתנו — ואני ביניהם — שחושבים שזוהי עונת חופשת הקיץ, שבה מטיילים עם הילדים לאורכה ולרוחבה של הארץ או מתכננים ברגע האחרון חופשה בחו״ל שתאפשר להתחמק מחובת בידוד, יש לי חדשות רעות. למרות שאנחנו באמצע אוגוסט, אלול כבר הגיע. אלול: החודש היחיד שאולי הייתי מעדיף לבלות בסגר אישי, למשוך את השמיכה מעל הראש ולצאת שוב רק אחרי יום הכיפורים. אל תעמידו פנים שאתם אוהבים אותו יותר ממני. אלול הוא החודש שבו רגשות האשם הפולניים שלנו משתלטים עלינו, בלי קשר להשקפת עולמנו או למידת ההארה שבה שבנו מהטיול בהודו. הכובד המעיק מתעצם בשל התחושה המוכרת כל כך: עוד שנה חלפה, אבל אותם אתגרים ישנים ומכוערים שוב מרימים את ראשם. ככל שהכול משתנה, הכול נשאר אותו הדבר: שנה לאחר מכן, נדמה שאנחנו עדיין בינוניים ולא מרשימים כפי שהיינו, וניצבים מול אותן בעיות בדיוק שהשארנו להירקב בשנה שעברה. אלול אמור להיות חודש של התעוררות, אך לעיתים קרובות הוא רק יקיצה לא נעימה אל תוך אכזבה והתפכחות: הנה אנחנו, תקועים עם אותו עצמי ישן ומקולקל. אולי, עם זאת, יש דרך אחרת להתעורר לקראת אלול. פרשת השבוע מזהירה אותנו: ״וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה״ (ט״ז, כ״ב), ורבי מנחם מנדל קאליש (1819–1868), האדמו״ר השני מוורקא, מעניק לציווי הזה פירוש יפהפה. לדבריו, האיסור אינו נוגע רק להימנעות מעבודת האלילים של ימים עברו; זוהי אזהרה רחבה יותר המופנית לכל אחד ואחת מאיתנו. מצבת אבן מסמלת נוקשות וקיפאון — גוש דומם שלעולם אינו יכול להשתנות או להתאים את עצמו. התורה, אומר רבי מנחם מנדל, מזהירה אותנו שלא ליפול למלכודת הנורמות וההרגלים שלנו, הן במחשבה והן במעשה. רבים מאיתנו כבר פגשו את הרעיון הזה; בדרך כלל משתמשים בו כדי להדגיש את הצורך להכיר בדפוסים ובתכונות השליליים שצברנו ולטפל בהם. אולם בעיני האדמו״ר מוורקא, האתגר שבהתמודדות עם ההרגלים הוא מקיף ועמוק הרבה יותר מבחינת ההרגלים השליליים שלנו בלבד. למעשה, האיסור להקים מצבת אבן נוגע לעצם טבעה של עבודת ה׳ שלנו. כאשר אנו ניגשים לעבודת ה׳ במצב של טייס אוטומטי ונשענים על מסלולי השגרה החרושים שלנו, אנו מסתכנים בהפיכת החוויה הדתית לחסרת חיים. ללא מחשבה ומודעות עצמית מספקות, חיינו הרוחניים מתקשים וקופאים; כמו המכשפה הלבנה בנרניה, אנו נעשים מקובעים כל כך בתפיסותינו הקיימות, עד שאנחנו הופכים לאבן את כל מה שסביבנו. מחשבותינו ומעשינו נעשים מיושנים וסטטיים, ועוגני חיינו הדתיים נשארים תקועים בעבר. הדבר נכון באותה מידה לגבי *דבר רשות* — מעשה שמעבר לחובה — ולגבי קיום המצוות עצמן. ייתכן שהכוונות והגישה שלנו התאימו לנו בעבר ואף היו רצויות לפני הקב״ה, אבל מה שעבד בשנה שעברה, או אפילו בשבוע שעבר, אינו בהכרח הדרך הנכונה להיום. כדברי רבי מנחם מנדל: *״צריך האדם לילך מחיל אל חיל וממדרגה למדרגה, ולעבוד את הקב״ה בכל כוחו״.* אני מבקש להציע שזוהי קריאת ההשכמה האמיתית של אלול. תקיעות השופר של החודש אינן אמורות לעורר בנו רגשות אשמה והלקאה עצמית, אך הן בהחלט צריכות לזעזע אותנו ולעורר בנו מודעות לנקודות העיוורות שלנו ולסכנה שבחזרה אוטומטית אל ברירות המחדל. ישנם תחומים בחיינו שבהם התרגלנו יתר על המידה. אלול הוא הזדמנות לבחון מחדש את השגרה הקבועה שלנו, המאתגרת אותנו להיות גמישים יותר ומזמינה אותנו לדמיין את עצמנו אחרת. הדבר חורג מן הקלישאה השחוקה של ״לחשוב מחוץ לקופסה״. ממילא, קשה הרבה יותר לגלות גמישות במעשינו מאשר לחשוב בצורה מעט שונה. אלול מעניק לנו הזדמנות לקבל מחדש את מתנת הבחירה ואת האחריות הכרוכה בה, ולהתמודד באמת עם מידת חופש הפעולה וההשפעה שיש לנו. פיתוח מודעות להרגלים, לשגרות ולהנחות העבודה שלנו מעניק לנו נקודת מבט חדשה, ואולי אפילו מידה מסוימת של שליטה בהם. הדבר משפר את יכולתנו לבחור ולהבחין ביניהם: אילו הרגלים ודפוסי חשיבה אנחנו רוצים לשמר? אילו מהם להשליך? ואילו מהם לאמץ מחדש? השאלות האלה יכולות לחשוף בפנינו את האופן שבו אנו עובדים את ה׳ ולהעניק לנו תחושה של מצבנו הרוחני. במונחים תל־אביביים, אלול הוא אינקובטור — ואולי אפילו אקסלרטור — להתבוננות פנימית ולניסוי: זמן לעצור ולחשוב, הזדמנות להתמודד עם האתגר שלא להקים מצבות אבן, ואולי אפילו לברר מה אנחנו רוצים לבנות במקומן. בעיניי, תהליך הבחינה מחדש וההתחדשות הזה מלא תקווה. אולי בכל זאת אצא מהמיטה.



תגובות