תולדות 2021
עודכן: 1 בספט׳
לפני שנדון במה שמתרחש בפרשת השבוע, נבהיר כמה דברים. יצחק אינו זקן תשוש ומבולבל שאינו יודע מי הם בניו או מי מהם הוא מי. כפי שטענתי בלהט בשנה שעברה, הוא גם אינו איזה *נעבעך* שהופעל תחילה בידי אביו ולאחר מכן בידי אשתו. אחרי הכול, זהו האיש — ולפי הדעה הרווחת הוא בהחלט כבר היה איש באותה עת — שניחן בכוח הנפשי לעמוד בניסיון העקדה. מבין שלושת האבות, יצחק הוא היחיד שהתורה מתארת במפורש כאוהב את אשתו וכמתפלל למענה כאשר הייתה עקרה. הוא גם היחיד שהתעשר באמצעים יצרניים, בלי שנדרש להערים על אדם אחר. ואם כל זה עדיין אינו מעיד מספיק על עוצמת אישיותו, על פי חז״ל יצחק הוא גם שהחזיר אל אברהם את הגר המנוכרת — יריבתה של אמו ואמו של מי שהיה לעיתים יריבו שלו. אין מדובר באדם פסיבי שבני משפחתו מוליכים אותו שולל פעם אחר פעם. כל זה מותיר אותנו עם שאלה: מדוע יצחק מנסה לברך את עשו, אף שבוודאי הכיר את אופיו האמיתי של בנו? ומדוע אינו פועל בהתאם לנבואה שלפיה ״וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר״? ולא, אינני מקבל את הרעיון שיצחק ורבקה פשוט לא שוחחו על כך. בשנה שעברה הצעתי שליצחק ולרבקה היו גישות מנוגדות. כבן הדור השני להגירה, יצחק חווה את השלכותיו של ״לך לך״ וגדל באוהלו הפתוח של אברהם — אידיאל שלא כל אדם מסוגל לעמוד בו. גישתה של רבקה, לעומת זאת, נראית קרובה יותר למריטוקרטיה: בדומה לאברהם, היא עוזבת את משפחתה ונוטה לבחון כל מקרה לגופו. האידיאליזם של יצחק שכנע אותו שיש לכלול את עשו ללא תנאי, ואילו רבקה בחנה את המציאות שניצבה לפניה והגיעה למסקנה ההפוכה. העמדות השונות שלהם מעלות את השאלה כיצד מאזנים בין אהבה ללא תנאי, המבקשת ליצור אוהל רחב ומכיל, לבין הערכה כנה של בני אדם — של מה שהם מסוגלים ונדרשים להשיג. אני חושב שאפשר לקחת את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה. יצחק אינו מבקש הכלה רק מפני שראה את התוצאות השליליות של הפרדה — ראו בראשית רבה מ״א, ח׳, המבקר את יחסו של אברהם ללוט — ושל גירושם של הגר וישמעאל. יצחק מאמין בעשו באופן פעיל. רבי אברהם בן הרמב״ם מביא בשם סבו שיצחק ביקש להחזיר את עשו למוטב באמצעות הענקת הברכות. ראו אצל נחמה ליבוביץ את המקור הזה וכן מהלך דומה המופיע באור החיים. הנצי״ב, בפירושו *העמק דבר*, מסביר שיצחק סבר שלעשו נועד תפקיד בעולם הדומה לזה של יפת. שני הפירושים מבינים שהחלטתו של יצחק לברך את עשו הייתה ניסיון לעודד אותו ולהוציא ממנו את המיטב. במקום להשלים עם דמותו של עשו כפי שראה והכיר אותה היטב, יצחק רצה להתחיל ולטפח תהליך שבאמצעותו יוכל עשו להבין באמת את עצמו ואת הפוטנציאל הטמון בו. ההורים שבינינו מכירים את התחושה הזאת ויודעים אילו אתגרים ותקוות דורש תהליך כזה. לאור חלק מן החוויות שעבר בחייו, גישתו של יצחק, המדגישה פוטנציאל וצמיחה, הגיונית לחלוטין. הוא ראה כיצד הגר ״שינתה את דרכיה״ ושבה אל אברהם; למעשה, יצחק עצמו הוא שהניע את התהליך הזה. כאשר אברהם מת, הפסוק מספר שיצחק וישמעאל קוברים אותו יחד. המדרש, המצוטט בידי רש״י, מסיק מכך שישמעאל חזר בתשובה ואפשר ליצחק ללכת לפניו. מדרש מפורסם אחר, שגם אותו מביא רש״י, מקדים את תשובתו של ישמעאל עד לעקדה. הוא מציע שישמעאל היה אחד משני ה״נערים״ — ואליעזר היה השני — שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם אל ההר. אמונתו של יצחק באפשרות התשובה והשינוי לטובה לא נבעה מאידיאליזם מופשט וקבוע; היא הייתה נטועה היטב בדברים שחווה במו עיניו. יתר על כן, אינני מקבל את הטענה שיצחק ורבקה פועלים בצורה שונה משום שלא היו ביניהם יחסי דיבור, או את ההנחה המקובלת שהם לא שוחחו על בניהם ושׁרבקה לא סיפרה ליצחק על הנבואה שקיבלה. שתי ההנחות האלה מבוססות על הנחה שלישית: אילו יצחק ידע על הנבואה, הוא היה פועל בהתאם לה ולעולם לא היה מנסה לברך את עשו. אינני סבור שזה נכון. מעבר לכל דבר אחר, ההיגיון כאן הפוך: המשמעות היא שיצחק היה טיפש מסוג כלשהו, או שליצחק ולרבקה הייתה מערכת יחסים בלתי מתפקדת לחלוטין. אין בטקסט עצמו ראיה לאף אחת מן האפשרויות האלה. טענתי היא שיצחק היה מודע היטב הן לאופיו של עשו והן לנבואה שקיבלה רבקה בזמן הריונה עם התאומים — ובכל זאת פעל בהתאם לעומק אמונתו ולערכיו. אנו נוטים לחשוב שהתערבות אלוקית יוצרת בהירות וודאות באשר לדרך הפעולה הנכונה. מכיוון שהאבות תקשרו ישירות עם הקב״ה, נדמה לנו שהם חיו במציאות שונה לחלוטין מזו שלנו. בהתאם לכך, אם הקב״ה אמר לאברהם לגרש את ישמעאל או להעלות את יצחק כקורבן, ברור לכאורה שאברהם היה צריך לעשות בדיוק את מה שנאמר לו. אולם מקריאת כמה מן התפיסות של חז״ל, ואפילו מקריאת התורה עצמה, מתברר שזה ממש לא בהכרח כך. ייתכן, למשל, שאברהם היה צריך לסרב לגרש את ישמעאל או להעלות את יצחק לעולה. ראו מסכת תענית דף ד׳, שם משתמעת ביקורת על התנהגותו של אברהם ביחס לעקדה. אין ספק שלאברהם לא הייתה כל בעיה להתווכח עם הקב״ה על התוכנית להשמיד את סדום ועמורה. גם משה, גדול הנביאים, ניהל לא מעט ויכוחים עם הקב״ה — הן במישור האישי, כאשר סירב בתחילה לקבל את שליחותו, והן בשם האומה, כאשר הגן על עם ישראל מפני חרון אפו של הקב״ה לאחר חטא העגל. אברהם ומשה לא תמיד התייחסו אפילו לדבריו הישירים של הקב״ה כאל דבר קבוע שאינו ניתן לשינוי. בדומה לכך, יצחק לא ניסה להתעלם מן הנבואה, אלא להתמודד עם משמעותה ועם השלכותיה: האם לפעול על פיה, ואם כן — כיצד. אפשר אפילו להציע שלאור הציוויים האלוקיים שנגעו הן אליו והן לאחיו למחצה — האחד נועד להיות מוקרב והאחר מגורש — פיתח יצחק ספקנות בריאה כלפי עולם הנבואות והציוויים האלוקיים כולו. זאת במיוחד בהתחשב בכך שבסופו של דבר יצחק אינו מוקרב, וככל הנראה הוא גם רואה את ישמעאל שב אל חיק המשפחה. ההתנגדות המתבקשת לכל זה היא, כמובן, שאמונתו של יצחק סוכלה בידי אשתו ובנו, ושמכיוון שיעקב קיבל בסופו של דבר את הברכות, ודאי שכך רצה הקב״ה שהדברים יתרחשו. אני חולק על כך. נבחן דוגמה דומה: הקב״ה אומר לאברהם שצאצאיו יהיו עבדים בארץ מצרים. הדבר מתממש לאחר שאחיו של יוסף מוכרים אותו לעבדות והוא הופך בסופו של דבר למשנה למלך מצרים. האם אנו פוטרים את אחיו של יוסף מאשמתם משום שהתוצאה הסופית הייתה הגשמתה של נבואה? או ננסה דוגמה אחרת: האם עלינו לחוש פחות עוינות כלפי נבוכדנצר או טיטוס בשל מעשי הטבח שביצעו, רק מפני ששני בתי המקדש היו כביכול ״אמורים״ להיחרב? באופן דומה, העובדה שיעקב נועד בדרך כלשהי להמשיך את דרכו של אברהם אינה מעניקה לגיטימציה לאופן שבו הדבר התרחש. יעקב היה יכול בהחלט להמשיך את השושלת האברהמית בלי להוציא את עשו מן המשפחה. אחרי הכול, עשו נעשה עוין כלפי יעקב — ובהמשך אדום כלפי עם ישראל — רק לאחר שהוא מבין שיעקב הערים עליו. ייתכן שיצחק צדק לחלוטין כאשר ניסה להעניק לשני בניו ייעוד ולברך את שניהם. ייתכן שיעקב ורבקה טעו כאשר התערבו בדרך שבה התערבו. יצחק ורבקה ידעו שניהם על הנבואה, אך פירשו אותה ופעלו על פיה בדרכים שונות לחלוטין. לעיתים קרובות אנו מנסים להבין מה הקב״ה אומר לנו לעשות או מה הוא מתכנן. אולם השאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים לאחר מכן: כיצד אנו שוקלים את המידע הגולמי הזה וכיצד אנו מתמודדים איתו. בסופו של דבר, יצחק ורבקה מלמדים אותנו שגם כאשר ההנחיה האלוקית בהירה כאור היום, הערכים שלנו הם שמתווכים אותה ומעצבים את הדרך שבה אנו בוחרים לממשה. ההתגלות האלוקית יכולה להאיר את האפשרויות הניצבות בפנינו ולשמש לנו מצפן — אך הבחירה באיזו דרך ללכת עדיין מוטלת עלינו.



תגובות