תרומה 2022
עודכן: 1 בספט׳
קריאת התורה, כפי ששמעתי פעם מישהו מתבדח, טובה ויפה כל עוד נמצאים בספר בראשית ובמחצית הראשונה של ספר שמות. אולם כאשר מגיעים לפרשת משפטים, רק עורכי הדין בקהילה עדיין ערים.
בפרשות תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי המצב נעשה קשה אף יותר. אלא אם כן אתם אדריכלים, מעצבי פנים או אולי מהנדסים, קשה למצוא שם משהו מרגש במיוחד.
אנשי חינוך יהודים, בחוכמתם האינסופית, מנסים להפיג את השעמום באמצעות כמה תרגילים קבועים. אפשר לשאול את השאלה הקלאסית, שאינה מופיעה במפורש בטקסט, אם בניית המשכן הייתה תגובה לחטא העגל, שהוכיח שבני ישראל זקוקים לדבר מוחשי יותר מתפילה טהורה; או שמא, כפי שטוען הרמב״ן, המשכן הוא אבן היסוד של עבודת ה׳ ולכן היה חלק מן התוכנית מלכתחילה.
אפשר להתמקד בפסוק הראשון של פרשת השבוע ולשאול מה פירוש ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ — האם הקב״ה זקוק לתרומות שלנו? בהמשך אפשר לשאול מה משמעות הציווי ״וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. שתי השאלות יכולות להוביל היטב לאמירתו המפורסמת של הרבי מקוצק, שהקב״ה נמצא ״בכל מקום שנותנים לו להיכנס״.
המפרשים עוסקים גם במשמעותם הסמלית של כלי המשכן. הארון, למשל, המכיל את הלוחות, מייצג את התורה. הבדים הקבועים בתוכו מבטאים את הרעיון שהתורה ניידת וניתנת לנשיאה, זמינה לכולם ורלוונטית לכל מצב.
כל כיווני המחשבה האלה משמעותיים ועמוקים. הם יכולים להעסיק את האורחים סביב שולחן השבת בדיון מרתק, וכך ראוי שיהיה. אולם הרלוונטיות שלהם נובעת דווקא מן ההפשטה: הם הופכים את המשכן למעניין בכך שהם ממקמים את עיקר העניין בשאלות אוניברסליות רחבות על אלוקות, עבודת ה׳ וכוחה של התורה.
המשכן עצמו — תפקודו היומיומי וכליו — הופך בסך הכול לנקודת מוצא לשיחות חשובות ומרתקות, שאינן קשורות באופן מלא לחפצים הפיזיים ולפעולות השגרתיות המתוארות בפרשה. אנחנו הופכים את המשכן לנושא מעניין באמצעות כך שאיננו באמת מדברים על המשכן.
הרשו לי לנסות לעסוק בדבר־מה מעט מוחשי יותר — ואתם תשפטו אם נפלתי בדיוק לאותה מלכודת.
כולנו מכירים את המנורה, שנרותיה הודלקו מדי יום במשכן, ומאוחר יותר בבית המקדש. חז״ל מציינים עד כמה עמוק הרעיון שאנחנו מצווים להדליק אור למען הקב״ה, שהוא עצמו מקורו של כל האור. הם משתמשים בכך כמשל לחשיבות מעשיו של האדם אפילו בזירה הקוסמית.
אולם פרט שקל להחמיץ הוא שהשולחן במשכן מתואר בצורה דומה מאוד. הלחם שעל השולחן, בדומה לאור המנורה, מכונה ״תמיד״ — לחם תמיד. הוא הוסר רק בשבת והוחלף בכיכרות טריות שנאפו זה עתה.
בעוד שנרות המנורה הודלקו ״לפני ה׳״, הלחם מתואר בדבריו של הקב״ה בגוף ראשון כ״לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי״. הביטוי ״לחם הפנים״ רומז לצורה כלשהי של השתקפות או הדדיות עם הקב״ה.
בהמשך, בפרשת אמור, מתואר הלחם כ״ברית עולם״ בין הקב״ה לבין בני ישראל. ברור, אם כן, שהשולחן ממלא במשכן תפקיד מרכזי לפחות כמו זה של המנורה. הנוכחות הארצית המתמדת של הלחם לפני הקב״ה חשובה לא פחות מן הרציפות הרוחנית והאוורירית של להבות המנורה.
מהו התפקיד הזה? מדוע השולחן והלחם המונח עליו מרכזיים כל כך במשכן?
באופן אינטואיטיבי אנחנו מבינים שהלחם מסמל מזון ושפע. מקורות רבים עוסקים באכילה מתוך קדושה או משווים בין שולחנו של האדם בביתו לבין המזבח. אכילה מתוך מודעות לדרך שבה המזון מגיע אלינו, ומתוך הכרת תודה למקור כל השפע, הן תפיסות המוכרות לכולנו. אולם הן אינן מוסיפות הרבה להבנת משמעותו הייחודית של השולחן.
לשם כך אפשר לפנות אל הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550–1619), הלוקח את הרעיונות האלה כמה צעדים קדימה.
בפירושו למשמעות השולחן מעניק הכלי יקר סמליות לכל אחד ואחד ממרכיביו. הוא מסביר שבדי השולחן מייצגים את העניים. הוא משווה בין המילה ״בדים״ לבין ״דלים״, וכן למשמעותה של המילה ״בד״ כמצב של בדידות.
המשמעות היא שכשם שהבדים נושאים את השולחן, כך העניים הם שנושאים את שולחננו. באמצעות הכנסת עניים לביתנו ודאגה לצורכיהם, הקב״ה מברך את ״שולחננו״ ומעניק לנו שפע.
יתר על כן, לא רק עצם הכנסת האורחים מביאה את הברכה, אלא גם הדרך שבה אנחנו מקיימים אותה. בין מרכיביו האחרונים של השולחן נמצאות ה״מנקיות״ — כלי המתורגם בדרך כלל כקערה, אך שמו נגזר מן השורש נק״י ומרמז לצורה כלשהי של כלי ניקוי.
הכלי יקר מבין זאת בשתי רמות. ראשית, עלינו להתפרנס — וכך להשיג את המשאבים שיאפשרו לנו לתמוך בעניים — בדרך נקייה וישרה. שנית, עלינו להעניק לעניים את צורכיהם בצורה ״נקייה״, המכבדת את כבודו של האדם האחר.
הדגש אינו רק על הדברים שאנחנו מעניקים לאחרים, אלא על האופן שבו אנחנו מעניקים ועוזרים — ועל הפנים שאנחנו מציגים בשעת הנתינה.
זוהי, לדעת הכלי יקר, משמעותו של לחם הפנים — הלחם שיש לו פנים. מה שאנחנו מקריבים לקב״ה אינו רק מעשי הצדקה שלנו או הדרך שבה השתמשנו בברכה שהעניק לנו. אנחנו מקריבים גם את הגישה שלנו: את הפנים שאנחנו מראים כאשר אנחנו מבצעים את המעשים האלה, ואת הדרך שבה אנחנו רואים את פניו של האדם האחר. אלה גם הפנים שלנו לפני הקב״ה.
כתוצאה מכך, הקב״ה מביט בנו בחזרה ב״פנים מאירות״, פנים של שפע וברכה. הביטוי ״לחם פנים לפניי״ מבטא הן את הדרך שבה אנחנו מבקשים מזון מן הקב״ה, באמצעות הפנים שאנחנו מראים כאשר אנו פוגשים באחר, והן את הדרך שבה הקב״ה מביט בנו בחזרה.
מפותל ורחוק ככל שהפירוש הזה עשוי להישמע, אני חושב שהכלי יקר מצביע על דבר מרכזי ורלוונטי מאוד.
השקפתנו על העולם ויחסנו למה שקיבלנו — ה״פנים״ שלנו — הם שמאפשרים את הברכה ואת תחושת הברכוּת. הדרך שבה אנו מתייחסים ל״שולחן״ השפע שהקב״ה העניק לנו היא שמאפשרת לנו לספק את צורכיהם של אחרים באופן מבורך.
אנחנו יכולים לאגור את מה שיש בידינו ולראות בו דבר השייך לנו בזכות, או לראות בו משאבים שנועדו לחלוקה. מבחן האמת אינו אם אנחנו עושים חסד, אלא מידת ה״ניקיון״ והטהרה שבדרך שבה אנחנו עושים אותו.
האם אנחנו מעניקים בחוסר רצון? האם — חס ושלום — אנחנו עושים זאת מתוך צדקנות? או שמא אנחנו מסוגלים לפעול בנדיבות, ברוחב לב ובענווה, טהורים כלחם שעל השולחן ומונחים בידי תחושה של ברכה וחן?
אולי הדבר נשמע קשה מעט לביצוע בחיי היומיום. בקושי יש לנו זמן לעשות את כל הדברים שעלינו לעשות, קל וחומר להיות מודעים לדרך שבה אנחנו עושים אותם.
לכן, אני מציע, החלפת הלחם שעל השולחן מתרחשת דווקא בשבת. היום המציין את ברית הבריאה הוא גם ההזדמנות שלנו להתבונן בדרך שבה אנו פוגשים את העולם הסובב אותנו במסגרת הברית שלנו עם הקב״ה.
אני תוהה אם לחם המשנה — שתי החלות המונחות על שולחננו בסעודות השבת — מזכיר לא רק את המנה הכפולה של המן אלא גם את לחם הפנים שעל השולחן. אולי בשבת אנו מסוגלים ללכת בדרכם של הכוהנים, שאכלו את הלחם שעליו נאמר:
״וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ... כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ״ (ויקרא כ״ד, ט׳).
בכניסה למשכן ולבית המקדש עמד הכיור, שנעשה ממראות הנחושת של נשות ישראל במצרים. לפני כניסתו אל הקודש, נדרש הכוהן לטהר את עצמו באמצעות התבוננות בהשתקפותו שלו. באופן סמלי, הדרישה הזאת מופנית גם אלינו.
ביום הכיפורים, כאשר הכוהן הגדול מתקדם דרך בית המקדש לעבר קודש הקודשים, בחיפושו אחר קולו של הקב״ה — הלוחש כביכול לעצמו — הוא פוגש בדרכו את המנורה ואת השולחן: את האור המתמיד ואת השפע הרצוף.
הם מציבים בפניו שתי שאלות:
האם הדלקנו את הנרות? האם הבאנו אור ומשמעות אל העולם?
והאם יש לחם? האם השתמשנו במשאבי העולם כדי לספק את צורכיהם של הזקוקים להם?
רק לאחר שהכוהן הגדול התמודד עם השאלות האלה הוא יכול להמשיך בדרכו אל קודש הקודשים. רק לאחר שאנחנו משיבים עליהן אנחנו יכולים לקוות שנהיה ראויים ומסוגלים לשמוע את אותן לחישות — ולהשתתף במסתורין ובברכה של העולם הזה.



תגובות