צרו קשר >>>

03-5463555
yakar.telaviv@gmail.com
יקר בפייסבוק

אפשר לתרום לנו באשראי או פייפאל, או בהעברה בנקאית 

לחשבון מספר 235434,

בנק הפועלים, סניף 574

על שם 'המרכז הדתי עטרת צבי' 

"יקר תל אביב" הוא בית לקהילה ומרכז תרבות.
ב'יקר' מתחברים יהודים מרקעים שונים ללימוד מעמיק, לתפילה אינטימית ולמעורבות חברתית.

בבית 'יקר' מתקיימת מסגרת של שיעורים והרצאות, סדנאות מעשירות, מופעים ואירועי תרבות.

 
אנו מבקשים יהדות אותנטית ומסבירת פנים, שבה האדם יכול לדרוש את הא-לוהי בדרך אינדיווידואלית ולא לפי תשובות סטנדרטיות. יהדות שהיא רלוונטית למציאות ימינו והולכת יד ביד עם העושר האומנותי והתרבותי שמציעה העיר תל אביב.

חיפוש

מהו סיפור יציאת מצרים?

"מהו סיפור יציאת מצרים?"

לכאורה, זוהי שאלה שאיננו אמורים להתחבט בה. כל ילד וילדה יודעים כבר מהגן שהיינו משועבדים במצרים, ולאחר עשר מכות - יצאנו. כאן זה נגמר. אך אין לנו צורך לחגוג חג שלם רק לכבוד פיסת היסטוריה, ובוודאי שטקסט ההגדה המסורתית לא מביא תועלת בכך. כנראה, אם כן, שחג הפסח איננו רק היסטוריה, אל א סיפור ביציאת מצריים. זה לא סוד שלכל סיפור יש חיים משלו, ולכן הוא איננו מסופר בצורה זהה כל פעם, ובוודאי שיש לו כללים שונים מההיסטוריה המסופרת.

סוגיית צביון הסיפור וגבולותיו עולה במשנה במסכת פסחים (פרק י משנה ד): "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסים בשבח, ודורש מארמי אבד אבי עד שיגמר כל הפרשה כולה". חוץ מההנחיה לדרוש את הפרשה של "ארמי אבד אבי", המשנה איננה מורה על תוכן ספציפי שצריך להיות בסיפור, אלא נותנת שתי הנחיות סגנוניות, המסבירות כיצד לספר את הסיפור: הראשונה – שגבולות הסיפור ותוכנו משתנים לפי דעתו של הבן, והשנייה – שלסיפור יציאת מצרים יש צורה מאד מסוימת: להתחיל בגנות ולסיים בשבח. מעבר לזה אין המשנה חושפת מהו, לדעתה, סיפור יציאת מצרים.

בגמרא (פסחים דף קט"ז עמוד א) אנו מוצאים מחלוקת עקרונית באשר לתוכן אותה ה"גנות" שעליו דיברה המשנה. לדעתו של שמואל הגנות היא "עבדים היינו", העבדות של עם ישראל במצרים. קביעת הגנות ב"עבדים היינו" נותנת לנו להבין כי השבח, על פי שמואל, הוא או היציאה ממצרים או ההגעה לארץ. לעומתו, דעת רב היא שהגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", העמדה הרוחנית הראשונית של אבותינו עוד בזמנים הקדומים שלפני מצרים. אם נמשיך בקו הזה, נוכל להניח כי רב יקבע את מתן תורה – נקודת הטרנספורמציה הפנימית של עם ישראל - כ"שבח". במילים אחרות, לפי דעתו של שמואל זהו סיפור לאומי.

תחילת התהוותו של עם – קבוצת אנשים משועבדים ללא זהות, היוצאים משעבוד כנגד כל הסיכויים ומגשימים את חלומם, בסופו של דבר ביצירת חברה בעלת זהות לאומית בארץ ישראל. לפי רב, לעומת זאת, הסיפור הוא אחר לגמרי. סיפור השעבוד והיציאה ממנה משקף תהליך דתי-תרבותי. לדעת רב, היציאה הפיזית ממצרים היא חסרת משמעות ללא שינוי תודעה פנימי. לכן, אומר רב סיפור השעבוד מתחיל הרבה לפני הגעתם של בני יעקב למצרים, הוא מתחיל בשעבוד המנטלי–הרוחני, בנקודה שבה הפסיקו אבותינו לחשוב והפכו להיות עובדי עבודה זרה. שיטותיהם של רב ושמואל מייצגות שני נרטיבים שונים בתכלית, שני סיפורים נפרדים לחלוטין – לאותו אירוע. איזה מהם הוא האמת?

בהגדה המסורתית מופיעות שתי השיטות זו לצד זו: מיד לאחר "מה נשתנה" אנו מספרים ביציאת מצרים לפי דעתו של שמואל: מתחילים ב"עבדים היינו", ומסיימים במילים: "ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים... משועבדים היינו לפרעה במצרים". לאחר מספר פסקאות נוספות וארבעת הבנים, אנו מתחילים את הסיפור מחדש, והפעם מנקדות מבטו של רב: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". הכנסת שני הסיפורים להגדה איננה פשרה הנובעת מחוסר יכולת להכריע בין רב ושמואל או מניסיון מכוון להוסיף מילים נוספות לטקסט. הסיבה לכך היא שהטקסט של ההגדה המסורתית, גם כאן וגם בהמשך, מסרב לספר לנו את הסיפור העובדתי-הסטורי המופיע בספר שמות, ומחליף את ה"אירוע האמיתי" בניסיונות מאוחרים יותר לספר את סיפור יציאת מצרים.

המגמה הזו נמשכת גם בחלק הבא ההגדה. הקטע "ארמי אבד אבי" הוא בעצם ציטוט שלם מהטקסט של "וידוי מעשרות" שמובא בספר דברים פרק כ"ו. שוב, אין זה הסיפור של יציאת מצרים אלא טקסט המספר על סיפור יציאת מצרים. זהו טקסט שאומר האיכר היהודי בארץ ישראל כשהוא מגיע למקדש להביא את ביכוריו (הפירות הראשונים מהתבואה שלו), ועליו להיזכר באבותיו שהיו ללא ארץ, נוודים, עבדים. הוא נותן שבח לקב"ה על כך שגאל אותם והביא אותם הנה – לארץ. גם זה סיפור של מי שלא היה "שם" ומספר את הסיפור מנקודת מבטו, וזה מה שאנו בוחרים לספר בליל הפסח.

אפילו שארית הטקסט של ההגדה המסורתית - עד הטבלת האצבע ביין ואמירת "דם, צפרדע, כינים, ערוב.." וכו' הוא לא פחות מאשר פיענוח והסבר, בעזרת מדרשים ופסוקים נוספים מהתנ"ך, של המונחים והפסוקים של אותו טקסט מדברים כ"ו. הטקסט הראשי הופך להיות דברים כ"ו, ואם בכלל מזכירים את הפסוקים מספר שמות - הפסוקים של האירוע האמיתי - זה רק על מנת לתמוך או להסביר מונח מדברים כ"ו. כך עובר המאורע ההיסטורי לשוליים, ובמקומו מופיעים רק הניסיונות לספר עליו.

המגמה הזאת מעידה על תפיסה מחודשת של האופן שבו יוצרים תודעה היסטורית. תודעה היסטורית ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי אינם נוצרים משינון העובדות ההיסטוריות. כאשר אנו מתעסקים בעובדות בלבד, אנו אולי מבינים מה קרה, אך לא מהי המשמעות של מה שקרה. והזיכרון הקולקטיבי, כמו גם החווייה האישית של פרט בקולקטיב הקרוי "עם" זקוק למשמעות ולתוכן שנוצק על גב העובדות. על מנת לעצב עם, יש צורך בחדירה פנימה, אל מעבר לעובדות ההיסטוריות היבשות. המשנה בפסחים (פרק י משנה ה') אומרת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הציווי הוא לא לשכנע את עצמינו שהיינו שם או להתעקש על פרטי האירוע ההיסטורי, אלא לספר את כל הסיפ

ורים שהיו עד כה – לעזוב את המקום הבטוח והמוגן ביציע, ולהיות מוכן לעלות על הבמה, חשוף ומאותגר, ולהיות אחד מהשחקנים בהצגה. כפי שהטקסט שאנו קוראים הוא טקסט של מי שלא היה שם, של איכר שבינו ובין אבותיו שיצאו ממצרים עברו מאות שנים, כך בדיוק מתעצב תפקידנו אנו – לחדול להיות מתארי הסיפור, ולהפוך להיות הסיפור בעצמו. במילים אחרות, שתי האג'נדות השונות שבהגדה – מביאות אל אור הזרקורים את הרצון שלנו להעניק מסרים לסיפור ההיסטורי, להבין מה עולה מתוך הסיפור, ואילו תכנים אנו יוצקים לתוכו. בפסח אנו בוחרים לא להיות ניטרליים, לא להיות אובייקטיבים ולהמיר את הניתוק בחיבור, את הדיווח בחווייה. מתוך כך מחבר האדם בין "פסח מצרים" ובין "פסח דורות". הוא מצליח לדלג על פני פער של אלפי שנים, שנים שבהם התרחשו סיפורים אינספור, ומגיע להווה, לסיפור יציאת מצרים שלו, לשלב שבו הוא עצמו מגיע לבחינת "כאילו יצא ממצרים" (כאילו, ולא שהיה שם) של המשנה, וממשיך לכתוב את סיפורו שלו בדפי ההיסטוריה היהודית; לספר את סיפורו האישי, שיונק מאלפי שנות עבר, חי ומתרחש בהווה, ומתקדם הלאה - אל תוך העתיד.


0 צפיות